אני חייב להודות שההייפ סביב "הפנתר השחור" תפס אותי קצת לא מוכן. לשבחים המוגזמים שמקבלים השיעמומונים האינפנטיליים של מארוול אני כבר רגיל, אבל המחמאות שהורעפו על חגיגת הגאווה השחורה כבר חצו כל גבול סביר. אחרי ש"וונדר וומן" של DC השיק מהפכה פמיניסטית בהוליווד, מארוול רצו גם הם לעשות היסטוריה ולהעניק השראה לקבוצת אוכלוסיה מוחלשת, כשהפעם הגיע תורה של האפרו-אמריקאית.
המאמץ להרחיב את הייצוג האתני בתרבות הפופולרית בהחלט ראוי להערכה, אבל כשמישל אובמה צייצה בהתרגשות "בזכותכם, אנשים צעירים יוכלו סוף כל סוף לראות את גיבורי על שנראים כמוהם על המסך הגדול", הבנתי שהסרט הפך כבר לאירוע היסטורי. ילדים שחורים בארה"ב יוכלו לראשונה לראות אנשים כמוהם בתפקידים הראשיים בשוברי הקופות הכי גדולים, מקפצים בין בניינים ומצילים את העולם! בתור ילד לבן שגדל בישראל בשנות התשעים, אני דווקא זכרתי שדווקא היה לנו פעם מודל חיקוי שכזה: איזה בחור חביב ומשעשע בשם וויל סמית', צעיר שחור מפילדלפיה שבמקרה היה גם כוכב הקולנוע הכי גדול בעולם.
Congrats to the entire #blackpanther team! Because of you, young people will finally see superheroes that look like them on the big screen. I loved this movie and I know it will inspire people of all backgrounds to dig deep and find the courage to be heroes of their own stories.
— Michelle Obama (@MichelleObama) 19 בפברואר 2018
הדוגמה הראשונה שקופצת לראש היא כמובן "גברים בשחור", סרטי קומיקס מצליחים שהעמידו בפרונט את סמית', צעיר שחור וכריזמטי, אבל במקרה הזה הסרט הספציפי פחות משמעותי. בניגוד לכוכב "הפנתר השחור", שרובנו אפילו לא יודעים את שמו (צ'דוויק בוסמן, אם תהיתם), מודל החיקוי לא היה הסוכן ג'יי אלא וויל סמית' בעצמו. למרות שהשתתף לרוב בפרויקטים ממוסחרים וחסרי השראה, למרות ששמר על סיווג ה-PG13 ולמרות שלא קילל בשיריו, הוא היה האיש הכי קול בעולם, ועוצמת הכוכבות שלו לבדה שברה מחסומי גזע והציגה בפני כל העולם את תרבות הגטאות בארה"ב (או גרסה מאוד מרוככת שלה).
אז מה ההבדל בין "הפנתר השחור" לבין שוברי הקופות של סמית'? נתחיל ממה שהיה מצדדיו ומאחוריו - אנשים לבנים, אלא מה. הוא היה אמנם הכוכב הבלתי מעורער של הסרטים, אבל תמיד היה גבר שחור אחד בעולם לבן. הפרטנר לצידו, אויביו, שותפיו ואפילו מושאי אהבתו - כולם היו לבנים. "הפנתר שחור" לא מסתפק בגיבור שחור, מתרחש ברובו במדינה אפריקאית פיקטיבית ומציג קאסט שמורכב כמעט רק משחקנים שחורים. עלילת הסרט מתמקדת במאבק פנימי בתוך התרבות השחורה, במחווה מעודכנת למאבק האידיאולוגי בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב שנות השישים, בין מלקולם אקס המיליטנטי לבין ד"ר מרטין לותר קינג הפייסן.
סמית' היה שחור ידידותי למשתמש, זה היה מוקד הכוח שלו ועל כך הוא ספג את רוב הביקורת. הוא סיפק לאמריקה הלבנה ולשאר העולם את הצדדים הנחשקים של התרבות השחורה באריזה בטוחה ולא מאיימת. הוא לא היה משת"פ, לא מכר את עצמו (טוב, כן היה את "פרוע על המערב"), אבל הוא כן שיווק את עצמו לכל הגדלים ולכל הגילאים. גם אם הוא מציג גרסה מיושנת יותר ופחות פוליטית מ"הפנתר השחור", החיוך המזמין שלו סלל את הדרך למפגן העוצמה השחורה שכל כך ריגש את מישל אובמה.
לאן נעלם וויל סמית'
אז מה הוא עשה מאז שנות התשעים העליזות (ותחילת שנות האלפיים)? כמו רוב כוכבי הדור שלו, טום קרוז וג'ים קרי למשל, גם סמית' זז הצידה, התפוגג לו מתודעה הציבורית, שקע בסרטים כושלים ושמועות על סיינטולוגיה. השאלה מדוע סרטיו האחרונים כשלו לא מסובכת: הם היו ממש גרועים ולא היה בהם שום דבר מושך פרט לכוכב המזדקן. הרחשים בנוגע לכת החייזרים המסתורית מטרידים בהרבה: הסיינטולוגיה היא הגיהינום של הכוכבות ההוליוודית, לשם הולכים הכוכבים הגדולים כדי להפוך למופעי ביזאר מביכים. מופעי הטרלול של קרוז והסרטים התיעודיים שחשפו את אחורי הקלעים של הארגון, הפכו את הסיינטולוגיה לאות קין, סימן שאיבדת את עצמך באבק הכוכבים ההוליוודי.
השמועות על הסיינטולוגיה מבוססות על שלוש ראיות מרכזיות. הראשונה היא ראיון משנת 2007 בו סמית' הגן על קרוז חברו ותקף את האנשים שמבקרים את הסיינטולוגיה מבלי להכיר אותה. הוא הודה שלמד קצת על עקרונות ה"דת" ואמר משפטים סיינטולוגיים שחוקים כמו "זה 98 אחוז כמו התנ"ך".
ניצולת הכת ואחת הפעילות המרכזיות נגדה, השחקנית ליה רמיני, סיפרה על ערב הזוי שבילתה בביתו של קרוז עם סמית' ואשתו ג'יידה פינקט סמית, במהלכו קרוז גרר את הנוכחים למשחק תופסת לילי. רמיני לא אמרה שוויל עצמו הוא סיינטולוג, אבל קבעה בביטחון שג'יידה כן הייתה חברה בשלב מסוים. ג'יידה הכחישה את הטענות ואמרה שלמדה הרבה דתות ואינה חברה באף אחת מהן. נניח.
הראייה השלישית והמחשידה ביותר (חוץ מהרמזים שמפוזרים בסרטו המביך "העולם אחרי") היא בית הספר הסיינטולוגי שפתח עם אשתו בשנת 2008. אחרי שנחשף כי בית הספר משלב תכני לימוד סיינטולוגיים, נציגי הזוג טענו כי המוסד משלב תכנים רבים מאסכולות שונות. המוסד המפוקפק נסגר אחרי פחות מחמש שנים, ומורים ואנשי הנהלה שעבדו במקום סיפרו שתכנית הלימוד הייתה סיינטולוגית לחלוטין. קשה להתעלם מהפרשייה החינוכית המטרידה, אבל בכירים רבים שעזבו את הסיינטולוגיה והקדישו את חייהם לחשיפת תוככי הכת, חזרו וטענו כי סמית' מעולם לא היה חבר בארגון. בשנה האחרונה צצו ששמועות שהזוג עזב בשקט את הסיינטולוגיה, אז גם אם אנחנו מאמינים לתשתית הראייתית שבנו הקונספירטורים ברשת, אפשר לקבוע בביטחון שהפאזה הזאת מאחורינו.
לשמועות על כך שהוא וג'יידה מנהלים מערכת יחסים פתוחה (שמבוססת על ציטוט שלה שהוצא מהקשרו) או שהוא למעשה הומו בארון (שמבוססת על כלום), קשה למצוא תימוכין, אבל הן עדיין מחזקות את הילת חוסר הרלוונטיות שאפפה אותו. מעבר לפלופ התורן ולתחושה המציקה של "לאן וויל סמית' נעלם באמת?", הכוכב הכריזמטי התפוגג מהתודעה הציבורית. בתקופה בה כולם חייבים לבחור צד במאבק הציבורי התורן, והכוכבים הכי גדולים הם מי שחושפים את ענייניהם האישיים ברשתות החברתיות, אין יותר מקום לז'אנר הכוכבות המרוחקת והא-פוליטית של וויל סמית'. כך לפחות חשבנו, עד שהוא פתח חשבון אינסטגרם.
אבא עושה בושות
אחרי שנמנע במשך שנים מנוכחות ברשתות החברתיות, סמית' פתח לראשונה חשבון בתכניתה של אלן דג'נרס בחודש דצמבר האחרון. מה שהתחיל כשעשוע חביב הפך מהר מאוד לאובססיה החדשה של הכוכב, שמעלה פחות או יותר כל שטות שעולה לו בראש. כשרואים את השועל הוותיק לומד לתקשר מחדש עם מעריציו בעידן הסטוריז, ברור לחלוטין שגם בגיל 50 הוא האיש הכי כריזמטי על הפלנטה (טוב, אולי אני משוחד).
בין מחוות ימי הולדת אל חברים מפורסמים כמו ג'יימי פוקס לבין מפגש מעריצים מזדמן, החשבון של סמית' בעיקר מספק הצצות להווי בבית משפחת סמית'. סמית' אימץ את האבא המביך שתמיד היה, והוא עושה את זה בקלילות ובנינוחות שהפכו אותו לתופעה גלובלית. כמו מישהו שגילה רק עכשיו את היוטיוב, הוא עושה מתיחות גרועות לחבריו וקונה לצורכי הצילומים את כל הגאדג'טים הכי מטופשים שאפשר למצוא, החל ממזל"ט ועד זרוע מכאנית. סמית' מכיר את התדמית שלו ויודע לשלוט בה, הבדיחות המביכות נעשות במודעות מוחלטת ורק מחזקות את תחושת האותנטיות של הסרטונים. מפוסט לפוסט אפשר לראות אך אמן השיווק העצמי המוכשר לומד את הפלטפורמה החדשה ומשכלל את עצמו.
בכנס שיווק בו השתתף, סמית' אמר שסלבריטאים בימינו צריכים להיות בקשר עם הקהל ולספק לו הצצה אמיתית לחייו הפרטיים אם הם רוצים לשמור על מעמדם. בתובנה כנה הוא אמר שבעבר כוכבים היו צריכים לשמור על הילת סודיות ומסתורין, להיות גדולים מהחיים, בעוד שהיום נדרש מהם להיות אנושיים בדיוק כמונו. עם כל הכבוד לקיילי ג'נר וריאן ריינולדס, אם הם יכולים לנווט לצרכיהם את המדיה החברתית, לא צריך לקחת לסמית' יותר מחודש וחצי להשתלט על העניין הזה. אחרי שנרגע קצת מהשטותניקיות הראשונית, הוא החל גם לספק תוכן יותר משמעותי בסרטונים, וניצל את הפלטפורמה כדי לחשוף סיפורים אישיים ולשתף את הגיגיו בנאומי מוטיבציה קליטים אך חכמים ומנוסחים.
אפילו כשוויל סמית' עושה "סלפ הלפ", הוא יודע לעשות את זה הכי טוב שאפשר. סמית' הוא לא סתם כוכב, הוא לא נפל במקרה להצלחה, הוא גאון אמיתי שבחר לנצל את כישוריו כדי להפוך לכוכב קולנוע, למודל לחיקוי. באחד הפוסטים האחרונים שהעלה, הוא מספר על סבתו, שהייתה נוצרייה אדוקה. כשהיה נער צעיר היא מצאה את מחברת השירים שלו והזדעזעה מהקללות שכתב הראפר הקטן. היא לא דיברה איתו על כך, אבל כתבה לו מכתב על גב המחברת, ואמרה לו שאנשים אינטילגנטים לא צריכים להשתמש בשפה מטונפת כדי לבטא את עצמם.
הוידוי המרגש מסביר מדוע הראפ שלו היה כל כך פרווה, ולמה הקפיד לשמור אעל התדמית הנקייה: הוא רצה לספק מקור השראה, דמות להערצה לילדים השחורים באמריקה, אז הוא לא קילל ולא עורר מהומות. עם כל הביקורת על ההימנעות מפוליטיקה, המותג השחור המזמין של סמית' קידם באופן משמעותי את הדימוי של השחורים בארה"ב. בחירתו לנשיאות של ברק אובמה הייתה אפשרית רק בגלל העבודה המקדימה שעשה סמית'. אובמה הוא גרסת וושינגטון של סמית', חייכן, מתון ואהוב על כולם.
בשביל לקבל נשיא שחור, ולצורך העניין גם את "הפנתר השחור", מישהו היה צריך לגרום לנו לקבל את הגרסה המרוככת והקלה לעיכול של התרבות השחורה. הוא היה צריך לככב בלהיטים מולבנים ונגישים, כדי שבהמשך יוכלו ליצור שובר קופות על טהרת השחקנים השחורים. הוא היה צריך לחייך ולא לדבר על קיפוח, כדי שהאמריקאים יוכלו לבטוח בכך שאובמה יוכל להיות הנשיא של כולם ולא יהפוך את עורו המתון ברגע שיגיע לבית הלבן. אז עם כל הכבוד לעידן המודעות הפוליטית בהוליווד, אחרי שהיה באמריקה נשיא שחור ואפילו סרט מארוול שחור, אפשר לעצור רגע ולתת כבוד לילד הקטן מפילדלפיה שהצליח להפוך לכוכב הכי גדול בעולם.