לפעמים, בשנייה אחת, החיים הופכים מגן עדן לגיהינום, וגם אחרי שנים, מעטים האנשים שמצליחים לקום מההריסות. מגי ורונן ביטון, חוו את האובדן הנורא מכל, ועד היום הם משחזרים בפרוטרוט את מה שקרה באותו יום ב-15 בינואר 2003.
הטרגדיה שלהם התרחשה לפני עשר שנים, ותחילתה באובדן של מישהו אחר. ביום התאונה הלכה מגי לנחם חברה לעבודה שאיבדה את אחיה. "הייתה לי משמרת מפוצלת בעבודה באותו יום", נזכרת מגי, 35, פקידה בבנק. "בהפסקת הצהריים חברות שלי הלכו לניחום אבלים. ידעתי שאם לא אלך איתן כבר לא אלך לבד, ולכן החלטתי להצטרף אליהן. בימים כאלה רונן תמיד היה אוסף את הבת שלנו אופק מהגן, אבל באותו יום הוא לא היה יכול לעשות את זה".
"הייתי ממש בכניסה לעפולה כשמגי התקשרה", ממשיך רונן, 40, "הייתה לי סחורה באוטו ומיהרתי ללקוח. זאת הייתה שרשרת של אירועים וצירופי מקרים שהובילה לאסון".
בהיעדר פתרון אחר, מגי התקשרה לאחותה מירב, שמבוגרת ממנה בשנה, אז בת 26, וביקשה ממנה לאסוף את אופק מהגן. "היא עבדה בחנות, ביקשתי ממנה טובה, והיא אמרה 'אוקיי, אני אסגור לחצי שעה את החנות'. נתתי לה את הרכב ואת המפתחות והצטרפתי אל החברות לניחום האבלים".
מירב אספה כמובטח את אופק מהגן. "זה היה יום גשום וסוער, הראות הייתה לקויה, והילדה בכתה במושב שלה", מספרת מגי. "מירב הסיטה את המבט לכיוון הילדה, ובתוך שנייה איבדה את השליטה על הרכב. היא הסתחררה עד שמכונית שבאה ממול פגעה בה, בדיוק איפה שאופק ישבה. אופק, אז בת שנה ותשעה חודשים, נהרגה במקום".
רגע בנאלי כזה, מבט אוהב ודואג ששולח אב או אם שיושבים מאחורי ההגה אל הפעוט שבוכה במושב האחורי, אותו מבט שאין אף הורה שמצליח להתאפק ולהימנע ממנו, הוא שהביא לתאונה המחרידה.
"קיבלתי טלפון, אספתי את מגי וטסנו למקום התאונה", מספר רונן. "נסענו אחרי האמבולנס, ובבית החולים נתנו לנו לראות אותה. זאת הייתה פגיעת ראש קשה, לא היה לה סיכוי. היא הייתה דבר כל כך קטן, לא משהו שיכול לשרוד פגיעה כזאת".
פתאום את כבר לא אימא
מגי, שעוד לא הספיקה לעכל את מה שאירע, מצאה את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית מול אחותה שהייתה קרובה אליה מאוד, ועכשיו גם אחראית לתאונה שגבתה את חיי בתה: "היא הייתה בהלם. לא הבינה מה קורה איתה, או מה קורה בכלל", מספרת מגי. "לאט לאט המשפחה התחילה להגיע לבית החולים. חזרנו הביתה, פתאום שוב זוג רווקים. את מתעוררת לבוקר חדש, לבית שהיה מלא חיים, והכל ריק. את כבר לא אימא, את מאבדת את הרצון לחיות".
כעסת על אחותך?
"לא. כעסתי רק על עצמי, על זה שנתתי לה לנהוג, שביקשתי ממנה לאסוף את הילדה. למרות שהיה לה רישיון בערך שנה, היא אף פעם לא אספה קודם את אופק מהגן. הרגשתי שזאת אחריות שלי שהעזתי בכלל לבקש דבר כזה".
איך הצלחת גם להתמודד עם האובדן וגם לתמוך באחותך שגרמה לו?
"זה לא היה קל. לי יש את רונן ואת המשפחה, והיא הייתה בחזית של הדבר הזה. העיניים של כולם היו עליה".
רונן: "היא הייתה צריכה לעמוד גם מול בני המשפחה שלי, שלא מכירים אותה ולא יכולים לקבל את זה. גם אני בהתחלה לא הבנתי, לא רציתי להבין, שאי אפשר להשתלט על רכב, שאי אפשר למנוע תאונה כזאת. הייתה תחושה מול מירב שהיא אשמה והיא הכניסה אותנו למצב הזה, וכל אחד מאיתנו עם הצד שלנו. המשפחה שלי שמאשימה את מירב במאה אחוז, והמשפחה של מגי שמנסה לעזור במאה אחוז, ואנחנו שנינו בין הפטיש לסדן".
כעסת?
"בתוך תוכי השתוללתי, אבל לא הוצאתי את זה החוצה. ניסיתי לתת לזמן לעבור. לאט לאט ובזכות האישה שלצדי והאהבה בינינו הצלחנו להרים את עצמנו למעלה".
אחרי טקס גילוי המצבה הקטנה, מגי ורונן החליטו לנסוע לתאילנד. הם רצו להתרחק, לנשום אוויר שאינו ספוג באובדן וכאב. "גרנו בעפולה וזו עיר קטנה שכולם מכירים בה את כולם, וזה היה עוד יותר קשה: לא יכולנו לצאת למכולת, בכל מקום הסתכלו עלינו בעיניים מרחמות", אומרת מגי.
"רצינו לצאת מפה", ממשיך רונן. "הרגשנו כמו כלב חמוד שכל הזמן באים ומלטפים ומנסים לחבק אותו. אז נסענו, אבל לא הפסקנו לבכות. בכלל לא ראינו את תאילנד, ובסוף קיצרנו את החופשה כי לא יכולנו יותר לראות פרצופים שמחים".
עם שובם, הגיעה בשורה לא מתוכננת. "איך שחזרנו לארץ גיליתי שאני בהיריון", מספרת מגי. "פתאום הרגשנו אהבה, פתאום אמרנו שיש סיבה לשמוח", מוסיף רונן. "כשיהב נולד זה היה אושר גדול, בזכותו הצלחנו לחזור לחיים", חותמת מגי.
כיום לרונן ולמגי יש ארבעה ילדים: יהב בן 9, שחר בת 7, יהונתן בן שנתיים והתוספת החדשה למשפחה, ליהיא, שבאה לעולם לפני שבועיים. הם מתגוררים ביישוב גן נר למרגלות הגלבוע, מול נוף עוצר נשימה ושלווה אינסופית. בביתם אין כמעט זכר לכאב שבליבם, למעט תמונה אחת על המקרר שבה אופק מחייכת. הילדים הקטנים ממלאים את הבית בשמחה, אבל שואלים מדי פעם על האחות שלא הכירו: "הם יודעים שהייתה להם אחות", אומרת מגי. "הם באים איתנו לבית העלמין, מניחים פרח, ויש את האלבומים שהם כל הזמן מבקשים לראות".
"מירב הייתה כמו אמא של אופק"
אבל בזמן שמגי ורונן מצליחים בקושי לאסוף את השברים, האחות מירב שנהגה ברכב נמצאת במצב אחר לחלוטין. מירב, היום בת 36, רווקה, מעולם לא הצליחה להתאושש מאותו יום נורא. במשך תשע שנים היא סירבה לצאת מהבית. היא התגוררה, עדיין מתגוררת, בבית של אמה בעפולה, וסירבה ועדיין מסרבת לקבל טיפול ולהמשיך הלאה, במובן מסויים, היא החליטה שחייה ייפסקו גם כן.
המשפחה ניסתה לעזור. אביה של מגי נפטר עוד לפני התאונה, והאם, האחים והאחיות (11 במספר), ניסו לתמוך במירב ולעזור לה להתגבר, אך ללא הצלחה.
דיברת עם מירב על התאונה?
מגי: "לא. רק בהתחלה דיברנו קצת, היו תקופות שהיה ממש קשה לדבר איתה. היא הייתה מתנצלת כל הזמן. כל דבר קטן שמזכיר את התאונה היה מוביל להתפרצויות קשות שלה, היא הייתה צורחת. את רואה שהיא חיה בתוך קושי גדול".
רונן: "יום אחד היא הכניסה אותי לחדר ושאלה אותי אם אני כועס עליה, היא הייתה חייבת לדעת שאני לא כועס עליה. צריך להבין: היינו חברים טובים, היא הייתה גרה אצלנו".
מגי: "אי אפשר לכעוס עליה, מבחינתי האחריות היא כולה שלי, אני הייתי אחראית על להוציא את הילדה מהגן, זאת אחריות של אימא".
כשנתיים לאחר התאונה, התייצבו רונן ומגי בבית המשפט, לצד מירב, ונשאלו מה לדעתם יש לעשות בנהגת. "היא הודתה באשמה והורשעה בגרימת מוות ברשלנות", אומרת מגי. "שאלו אותנו אם אנחנו מרגישים צורך שתהיה כאן ענישה", מוסיף רונן, "ואמרנו שאנחנו לא רוצים שתהיה ענישה בכלל".
קשה לדמיין את תעצומות הנפש שההורים השכולים נדרשו להן באותו רגע. "אני זוכרת שהסתכלתי על אחות וראיתי בן אדם שעוד לא אסף את עצמו", אומרת מגי. "אני מתקדמת בחיים, נולד לי ילד חדש, והיא תקועה בעבר. לא יוצאת מהבית ובכלל לא מתחילה להשתקם נפשית. אין לי מה להעניש אותה, ברור לי שהחיים שלה נמצאים במקום יותר גרוע משלי. לי יש את רונן שתומך בי, לה אין את זה. היא סירבה לקבל עזרה, היא לא הולכת לישון עם מישהו שהיא יכולה לשפוך בפניו את הלב. לא כעסתי עליה. מירב הייתה כמו אימא של אופק, היא טיפלה בה ושמרה עליה והייתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלה. ברור לי שזה לא בכוונה, הייתי מעדיפה שאני הייתי נוהגת ולא היא. מה יותר חמור מזה שאת נותנת למישהו את היקר לך מכל וזה בורח לו מבין האצבעות? היה לי ברור שאני לא אבקש ענישה. היא קיבלה שלילה וזהו".
שם, בבית המשפט, אמורות היו להיגמר התלאות הבירוקרטיות של משפחת ביטון. אלא שארבע שנים אחר כך, שש שנים מאז התאונה, הגיע שליח הביתה וברגע אחד ערער את כל מה שהצליחו בני הזוג לבנות. "חשבנו שתם העניין, עד שפתאום דפקו לנו על הדלת והגישו לנו מסמך מחברת הביטוח שתובעת את מגי לחוד ואת מירב לחוד על 186 אלף שקל, בגלל הפגיעה ברכב של הנהג שבא ממול", אומר רונן. "כשעשינו את הביטוח לרכב, הרבה לפני התאונה, הגענו לסוכנת שהכירה אותנו אישית, כי ככה זה בעפולה. היא ידעה שאנחנו מעל גיל 25, נהגים ותיקים, והתאימה לנו פוליסה שבדיעבד הבנו שהייתה ביטוח לנהג צעיר, אבל לא לנהג חדש. כמו כל אחד שחותם על מסמכים מהסוג הזה, לא קראנו שום דבר ופשוט חתמנו. אנחנו טיפוסים שמרניים, לא היינו נותנים למירב לנסוע ברכב אם היינו יודעים שאין לה כיסוי בגלל שהיא לא נהגת ותיקה. בכלל לא ידענו על זה, ולא חשבנו על זה. לא חשבנו גם על הערך הכספי של הרכב שלנו. התרכזנו רק בלאסוף את השברים, בלתמוך במירב, בלהרים את עצמנו. עד שהגיע המכתב הזה שאמר שתובעים אותנו על הנזק לצד השלישי".
מירב, שהייתה אז עדיין סגורה בחדרה, לא יכלה להיות צד בעניין. "לא היה על מה לדבר לגביה, או מה לבקש ממנה. רק לפני שנה היא חזרה לעבוד והיא עדיין מתגוררת אצל אימא שלה. עד אז היא ישבה בחדר סגור, לא חברים, לא משפחה, לא כלום", ממשיך רונן. "כשהתביעה הגיעה ניסינו להסתיר את זה ממנה, כדי לא להכניס אותה עוד יותר לפינה. ניסינו לקחת את זה על הכתפיים שלנו. הבעיה היא שלה אין מה להפסיד: אם היו תובעים אותה, היא הייתה אומרת 'אין לי איך לשלם' ובזה זה נגמר. לנו, שצריכים לפרנס ילדים, יש המון מה להפסיד: את הבית שלנו".
ניסיתם להסביר לחברת הביטוח שלכם שמדובר בטעות תמימה?
"כשהבנו במה מדובר הלכנו לסניף המקומי של חברת אליהו, אבל שם הסוכנת שהכירה אותנו התחילה לצעוק עלינו שאנחנו שקרנים ושהיא הסבירה לנו מילולית בדיוק במה מדובר. אמרתי להם שזה לא נכון, שרק ביקשו מאתנו לחתום, שלא היה לנו מושג, אבל הם החליטו להתעלם ולגלגל את התביעה אלינו".
בני הזוג שוב מצאו את עצמם במצב קשה. "באותה תקופה היה לי עסק עצמאי שנקלע לקשיים בגלל המשבר הכלכלי העולמי, הגעתי למצב שהוגבלתי בבנק, שאין לי איך לשלם את החובות לנושים שלי, חובות שאני מתמודד איתם עד היום. הסיפור הזה שוב החזיר אותנו אחורה, לקושי, להתמודדות מול המשפחה".
מגי: "זה גרם להרבה מתחים בינינו, רונן היה בדעה שהמשפחה שלי צריכה לקחת חלק בנטל ולא מעניין שלמירב אין, כי גם לנו אין. ואני מנסה לגייס את כל המשפחה שלי, אנחנו 11 אחים, עברתי אחד אחד לבדוק מי יכול לתת מה, איך מגייסים את הכסף הזה".
רונן: "לא הצלחנו לגייס אפילו שקל אחד. ביקשתי להיפגש עם עורך הדין של חברת ביטוח ישיר. התחננתי, סיפרתי לו את כל הסיפור. הוא אמר שהוא מבין, שהוא איבד את אביו והוא לא יכול לדמיין מה עבר עלינו, אבל חברת ביטוח זה חברת ביטוח וקשה לו להאמין שהוא יצליח לעשות משהו".
ארבע שנים נמשך הליך גישור עם חברת הביטוח, ובמשך כל התקופה ריחף צל גדול מעל משפחת ביטון. מגי עובדת בבנק כאמור, ורונן מצא עבודה כמנהל בחברת נדל"ן, וכמו רבים אחרים הם מצליחים במקרה הטוב רק לגמור את החודש. הם ידעו שאם לא תושג פשרה משמעותית, הם ייאלצו למשכן את הבית שבו הם גרים.
בעוד חברת אליהו התנערה מהזוג לחלוטין, בביטוח ישיר הצליחו למצוא פתרון, על אף שהחברה היא המבטחת של הנהג האחר שהיה מעורב בתאונה, ומשפחת ביטון מעולם לא הייתה לקוחה שלה.
"עכשיו היא בוכה פחות"
לפני כחודשיים, כשמגי בחודש השמיני להריונה, התכנסה משפחת ביטון בבית העלמין לציין עשור למותה של אופק. אחרי טקס האזכרה חזרה המשפחה המורחבת הביתה להביט באלבומי התמונות, ולהיות ביחד ביום הכואב הזה. ובדיוק אז הגיעה שיחה בלתי צפויה: "עורך הדין שלי צלצל להגיד שהוא שוחח הרגע עם ביטוח ישיר שהחליטו שכל החוב שלנו יהיה 30 אלף שקל, 10,000 מתוכם לשכר טרחה והוצאות בית משפט ו-20,000 שקל יועברו לתרומה על שם אופק, לעמותת 'אור ירוק' שנלחמת בתאונות הדרכים", מספר רונן.
מגי: "זה היה פרץ של רגשות שיצאו החוצה ביום הזה. מדהים שזה קרה ביום האזכרה".
רונן: "זה היה יותר ממרגש. כל השנים האלה אנחנו תחת העננה של החוב לביטוח, הייתי מסובך פיננסית מעל הראש, ופתאום מגיעה הבשורה הזאת, שזה סכום שאפשר לעמוד בו. פתאום אני מבין שיש אנשים טובים. אפילו בחברות כאלה שאתה לא יכול לדמיין את כמות העובדים והכספים שעוברים שם, אפשר לגלות כזאת אנושיות".
איך מירב הגיבה לבשורה הזאת?
מגי: "מירב לא הייתה מעורבת בכל התהליך. ידענו שאנחנו לא יכולים לעשות לה את זה. כל השנים האלו היא לא הפסיקה לבכות, אפילו כשיהב נולד היא לא הייתה מסוגלת להיכנס אלינו הביתה, עכשיו היא בוכה פחות. הבשורה הזאת שינתה את כל התמונה לכולנו, ממצב של מה עושים ואיך מגייסים כסף, פתאום אנחנו יכולים לנשום שוב. וגם ההחלטה להעביר תרומה שתנציח את אופק: לא יכולנו לבקש משהו טוב יותר".
לאורך כל הביקור בבית המשפחה, מגי חובקת את ליהיא הקטנה בזרועותיה. הבית מלא בריח האופטימי והמתוק שמדיפים תינוקות. "אי אפשר לתאר מה זה לאבד ילד", אומרת מגי ומביטה בבתה הקטנה העטופה בשמיכה ורודה. "זה מרסק אותך. את רוצה להיכנס למיטה ולא לקום. יש לך ילד שאתה שמח איתו ועוקב אחרי הגדילה שלו, ופתאום אין לך אחרי מי לעקוב. אין לך את מי להלביש, אין לך למי לשיר".
למרות הקושי, מגי ורונן החליטו שלא לגדל את המשפחה החדשה שלהם מתוך חרדה. "אני אמנם לא נותנת לאף אחד להסיע את הילדים, רק לאימא של רונן וגם זה לעיתים רחוקות", מספרת מגי, "אבל לא רציתי שזה ישפיע על הילדים שלנו, לא רצינו שהם יגדלו בפחד. לפעמים כשיהב הולך לאיזה מקום, אני חושבת למה את נותנת לו ללכת? אבל אז אני אומרת לעצמי: למה הוא צריך לסבול בגלל שאני מרגישה את מה שאני מרגישה? הוא ילד, תני לו לחיות".
רונן: "אנחנו חיים את היום ואת הרגע, אבל לא שוכחים את העבר. זה לא נעלם. אתה חי את הכאב, את האבלות והאובדן. זה בא לך ברגע של זיכרון או חבר שיש לו ילדה בגיל הזה, או הילדים שלנו ששואלים בלי סוף על האחות שהם לא הכירו אף פעם".
מגי: "יום אחד יהב אמר לי 'אולי גם אני אמות ויהיה לי טוב כי אני אישן כל הזמן ואהיה עם אופק אחותי שלא הכרתי'. אלה מילים שקשה לשמוע מילד".
וכשאתם נזכרים באופק, מה המחשבה שתמיד משתלטת?
רונן: "לא לראות שום דבר כמובן מאליו כשאתה מחזיק בהגה. לא להיות בטוח בקופסה הזאת, כי גם היא מתפרקת. הרבה פעמים אנחנו כמעט עושים תאונה וניצלים ואומרים איזה מזל, אבל הקו שבין מזל לפגיעה הוא שבריר של שנייה".