כמו הרבה שילובים מפתיעים, גם זה של אברום בורג עם "שוקולד השחר" נולד בהפתעה. או, אם תרצו, בכמעט-תאונה. "יום אחד התקשר אלי גיא קלנר, שהוא מנכ"ל משרד הפרסום וחבר שלי המון שנים, ואמר לי 'אברום, בבקשה אל תסגור את הטלפון מיד, יש לי הצעה", מספר בורג. "הוא אמר לי שהם רוצים שאהיה פרזנטור של שוקולד השחר, ואני באותו רגע לא הפסקתי לצחוק. הייתי בנהיגה וזה כמעט נגמר בתאונת דרכים. אמרתי לו, 'גיא, אני פוליטיקאי לשעבר עם עמדות רדיקליות. אתה לא לוקח מוצר שכל כך הרבה ישראלים אוהבים והוא מזוהה אצלם עם הילדות, ואז ממתג אותו איתי'. אבל הם התעקשו. הם אמנים וכנראה שיש להם אינטואיציה".
כשסיים לצחוק, ביקש בורג, לשעבר יושב ראש הכנסת וראש הסוכנות היהודית, להרהר קצת בהצעה. "התחלתי להתייעץ עם חברים, בדקתי ושקלתי, ולבסוף חזרתי אליהם ואמרתי 'אני מוכן, אבל בשני תנאים: אני לא רוצה לצאת ליצן, ואני מבקש שכל תמורה שאקבל על הקמפיין תלך לעמותת 'מפעלות חינוך'". כעבור זמן לא רב כבר מצא את עצמו בורג על מסך הטלוויזיה, מלקק בהנאה שוקולד ישר מהקופסה, משאיר המוני צופים מבולבלים במיוחד.
"אחרי שהפרסומת עלתה היו כאלה שאמרו לי 'למה לך, אתה אדם מכובד', אז אני מסביר להם שזו תרומה והם מיד משנים את דעתם", הוא אומר. "יש לי נכד בן שנה, יובל, שראה את הפרסומת ואז אמר את המשפט הראשון בחיים שלו, 'הנה באבא'. תגידי לי, מה אני צריך יותר מזה?"
איך מגיבים שאר האנשים?
"יש כל מיני תגובות. מאלה שצוחקים ומפרגנים, דרך אלה שעושים לי כל מיני תנועות מגונות ועד לזה שצועק 'אברום, איך זה ללקק?'. אני חושב שאנשים כבדים כמוני, מן הראוי להם שיקחו את עצמם במידה רבה של ציניות, ולכן אני לא מתרגש. כל העניין די הצחיק אותי, האמת".
נהיית סלב, חיקוי ב"ארץ נהדרת", אזכורים ב"מצב האומה".
"לא ראיתי את הדברים האלה כי אני לא כל כך רואה טלוויזיה והייתי בחו"ל. שמעתי מאשתי ומהילדים, ועכשיו אני מבין שהבדיחות ב'מצב האומה' יותר חזקות מהפרסומת עצמה".
אתה בכלל אוהב שוקולד?
"אני מאוד אוהב שוקולד, זו חולשה שלי. בכלל, אני כל כך אוהב מתוקים".
"לא רוצה להביע את עצמי בהודעה של 50 מילה לעיתונות"
הגיחה המתוקשרת להפסקת הפרסומות שלכם החזירה את בורג (57) לשיחות הברזייה אחרי כמעט עשור של שקט יחסי. מי שהחל את דרכו בכנסת ב-1988 לאחר ששימש כיועצו הקרוב של פרס, ונחשב במשך שנים לבעל דעות שמאליות קשות לעיכול גם בתוך מפלגת העבודה אליה השתייך, עזב בשנת 2004 את העולם הציבורי כשהוא מותיר מאחוריו רבים שהתפלאו על המהלך המפתיע. אלא שבורג לא היסס והתחיל בחיים חדשים. מעל היושרה שלו אמנם ריחפה לזמן קצר עננה אפורה, כאשר נחשד ששימש כאיש קש של בעלי הון שביקשו לרכוש את מפעל "עשות אשקלון" בזמן שתלויה נגדם חקירה פלילית – אך התיק נסגר מחוסר הוכחות. לאחר טבילת האש הלא מוצלחת בזירה העסקית, פנה בורג לעשייה חינוכית-חברתית, וכיום הוא משמש דירקטור במספר חברות ציבוריות, מרצה בבתי ספר ובבסיסים בנושאי דת ומדינה, עורך חתונות אלטרנטיביות, ובעיקר מתמסר ל"מפעלות", עמותה לקידום נוער בסיכון שפועלת בשיתוף קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב.
"בזמנו זכיתי במכרז לקנות את מפעל עשות אשקלון", הוא מתייחס לפרשה ההיא, "זה מפעל שהייצור שלו היה 60 אחוז חלפים לרכב ו-40 אחוז תחמושת. עובדי תע"ש היו נגד המכירה, כי הם התנגדו להפרטה. ברור היה לי שהרבה יותר נוח להם לקבל מיליארדים מהמדינה. במסגרת ההתנגדות שלהם הם תקפו חלק מהמימון שהבאתי. בשל הביקורת בוטל המכרז".
נגרמה לך עוגמת נפש בזמנו.
"לא, לא, לא. זה לא אישי ולא נוגע למשפחה. אלה דברים שבחומר אז לא היתה שום עוגמת נפש. לקחים היו. אל תעשה עסקים עם המדינה. אל תדבר עם פקידים מפוחדים. התרחק מעריצות הוועדים הדורסניים ושמור נפשך מפופוליסטים רדודים כמו מבקר המדינה לינדנשטראוס".
זה הרחיק אותך מעולם העסקים?
"מה פתאום. הייתי כמה שנים יו"ר ויטה פרי גליל והיום אני דירקטור ב'דור חיפושי גז', 'וילאר', ו'אול ג'ובס'".
עיסוקו העיקרי הוא בכתיבת ספרים ("הנשמה שלי נמצאת בכתיבה. חמישה כבר פרסמתי, יש לי עוד שלושה בראש ואחד שצריך לצאת ממש עכשיו") ובריצת מרתונים ("השנה שיפרתי את השיא האישי שלי ב-16 דקות. אני רץ היום עשרה קילומטר יותר מהר ממה שרצתי בקורס מ"כים בגיל 20"). לפני שנתיים אמנם חשב להקים תנועת פוליטית בשם י"ש (ישראל שוויונית), אבל הרעיון נפל במהרה. בורג נזכר שהוא פשוט לא מתגעגע. מדבריו גם עולה בעקיפין, כי הוא מתמודד עם ההחמצה של היעדים שהציב לעצמו.
"נכנסתי לפוליטיקה עם כוח מאוד גדול שנתן לי פרופ' ישעיהו לייבוביץ', אבל התהלכתי שם שנים רבות בתחושה שהקירות סוגרים עליי", הוא אומר. "היו סיבות חיצוניות ופנימיות לעזיבה שלי, אחת מהן היא שבראשית שנות האלפיים אני מזהה שנושא השלום נגמר. נשים את זה על ברק או שנשים את זה על המתנחלים, זה לא משנה. הבנתי שהשלום כפי שאני רוצה אותו אבוד בסיבוב הזה. גם בנושא הפרדת הדת מהמדינה הרגשתי שיש כאן קרב אבוד, וחשתי שאני לא יכול לעשות יותר את מה שאני מאמין בו. ישראל הפכה לממלכה מאוד יעילה בלי נבואה, ונגמרה הרוח במפרשים. שאלתי את עצמי 'לאן הפלגתי?'. אני לא בנוי לאוניות גדולות, אני אדם של סירות קטנות. יש לי ראש אוונגרדי, אני חושב אחרת ואני מוכן להסתכן על המחשבות שלי ולנסות אותן. כשהצטרפתי למפלגת העבודה היא הייתה אונייה גדולה וכבדה. חשבתי שאני אשתלט עליה וזו הייתה טעות. זה לא מתאים לי. זה לא האופי שלי".
מבחינתו של בורג, זרע הכישלון הפוליטי שלו נזרע עוד בוועידת מפלגת העבודה ב-1991. "העלתי שם הצעה להפרדת הדת מהמדינה והוועידה אישרה אותה בהפתעה", הוא מספר. "היה שם קרב נוראי, ספרו את כל הקולות שוב ושוב ואני עדיין ניצחתי, ואז עשו לי אמבוש ציבורי. פרס היה ראש המפלגה, ומה שהיה חשוב לו אז היו הקואליציות האינסופיות עם החרדים, ולכן החליטו לכנס שוב את הוועידה ולעצב מן ניסוח סתמי כזה שלא אמר כלום. זה הרגע שבו הייתי צריך לפרוש, אבל אני עשיתי לעצמי חשבונות אחרים של עוצמה וכוח וקריירה וחברים. הפכתי משליח ציבור לפוליטיקאי. רק מאוחר יותר הבנתי שגם האונייה לא מתאימה לי, גם צוות החותרים הוא לא בדיוק מהסוג שאני רוצה לחתור איתו וגם שלכל זה אין יעד. לכן, יום אחד, בן לילה, קמתי והלכתי".
והוא באמת הלך. הכי רחוק שאפשר. ב-2002 ארז בורג, אז עוד יושב ראש הכנסת, תרמיל ושק שינה, עלה על מטוס ונחת בשביל האפלצ'ים בצפון אמריקה. שמורה של 2,600 מייל בלי אף מאבטח וללא חבר כנסת אחד לרפואה. "הלכתי חמישה שבועות לבד. בכל הזמן הזה ראיתי 11 בני אדם בסך הכל, אף אחד לא יהודי", הוא אומר. "יצאתי מהצד השני של השמורה והיה לי בראש רק דבר אחד: 'אברום, משהו בקצב שלך לא נכון'. לקח לי עוד כמעט שנתיים להבין מה זה, ואז קלטתי שמבחינת הקצב אני לא רוצה לרוץ יותר חמישה קילומטר, אלא מרתונים. אני לא רוצה להביע את עצמי בהודעה של 50 מילה לעיתונות, אלא לכתוב ספרים של 100 אלף מילה. לעסוק בדברים יותר מורכבים מ'אוקיי, יש כותרת'. בהשפעות ארוכות טווח".
והיום, אתה לא מתחרט? הפוליטיקה היא המקום להיות משמעותי.
"אני רץ מרתונים וכותב ספרים וזה משמעותי לי הרבה יותר. אני עוסק בעבודה חברתית וציבורית ואנושית הרבה יותר רחבה וזה כיף. אני כמעט לא מאמין בנושאים בחיים ששווה להיתקע עליהם, כי אתה לא מסוגל להתחדש. אם אתה תקוע במקום, אז משהו פגום במנגנוני ההפעלה שלך. ופוליטיקה של אנשים תקועים היא בעייתית, כי כתוצאה מכך גם הציבוריות לא מתחדשת".
רבאק, עד מתי המדינה תהיה בהקמה?
מאז שעזב הוא מקפיד לפקוח עין על החיים הפוליטיים, ובמיוחד על המפלגה שהותיר מאחוריו. כך ראה את עמיר פרץ מחליף את שמעון פרס בעמדת היו"ר, ואת ברק נוטש ומפנה מקום לשלי יחימוביץ'. כך צפה בצניחה המתמשכת במנדטים לאורך השנים האחרונות, ובהתרופפות המתמדת בקשר עם הבוחרים ועם המציאות המשתנה בחוץ.
"יש במפלגה הזאת מימד עמוק מאוד של התנשאות ושל חוסר מודעות", חורץ בורג. "מה פירוש הביטוי שכל הזמן חוזר על עצמו 'אנחנו המפלגה שהקימה את המדינה'? רבאק, עד מתי המדינה הזו תהיה בהקמה? בגלל זה תמיד רוצים לשבת שם בשלטון, להיות על יד מי שמנהיג, להחזיק בהגה מהצד, גם אם הציבור מעדיף דרך אחרת. חושבים שם 'נו, אז העם החליט. אנחנו נפעל כדי לשנות את ההחלטה כי אנחנו הקמנו את המדינה וזה שלנו'".
בורג מדבב את קולות מפלגת העבודה, מגחך וממשיך: "מי שלא מוכן לסמוך על חוות דעתו של הבוחר, אינו מבין לעומק את המשמעות המשטרית של דמוקרטיה. הוא גם לעולם לא נסוג אחורה כדי לחדש את עצמו. קל מאוד להצביע על אהוד ברק ושמעון פרס כנשאים הגדולים של המחלה הזו. ברק שחושב כל הזמן איך להיות שם, ושמעון פרס שהפסיד לעמיר פרץ ומיד הלך לקדימה, כי אסור שלא להיות ליד ההגה".
אל הגלגול החדש-ישן של מפלגת העבודה, בחסות שלי יחימוביץ', כנושאת דגל העובדים ומקדמת חזון המהפכה החברתית, בורג מתייחס בסקפטיות. על יחימוביץ' עצמה הוא מעדיף לא לדבר, אבל קל להבין עד כמה אמין בעיניו המיתוג האידיאולוגי הנוכחי. "מפלגת העבודה מכנה את עצמה סוציאל דמוקרטית, אבל חצי מהנבחרים שלה אפילו לא נכנסו לוויקיפדיה כדי לקרוא מה המשמעות של המונח", הוא אומר. "זאת מפלגה שתומכת בהסתדרות שמצדדת בוועדים הגדולים, אלא שהוועדים האלה הם בעצם הטייקונים של ציבור העובדים".
מה הבעיה המרכזית של המפלגה?
"הנרטיבים שלה לא אמינים כי הם כל הזמן מתנפצים על סלע המציאות, זאת בעיית יסוד – ולכן אף פעם לא יאמינו לה. אחרי הכל, דמוקרטיה שוויונית מתחילה בבית. בין גבר לאישה, בין אדם לאדם. איך דמוקרטיה יכולה להיות שוויונית כשהיא לא מתנערת מהכיבוש שהיא עצמה יצרה? הרחבת הכיבוש הגדולה ביותר הייתה בתקופת ברק והתמיכה המוסרית הגדולה ביותר הייתה על ידי שלי יחימוביץ' בראיון לעיתון הארץ לפני שנה (צוטטה כמי שאומרת "אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע" – ס"ש).
לראיה, בורג מציג את הסערה הפוליטית האחרונה סביב פינוי בית המכפלה בחברון. "את שמעת את מפלגת העבודה אומרת משהו בעניין הזה?", הוא שואל. "אם היא כבר תגיד משהו היא תעשה את זה אחרונה, ובצורה נורא לא חשובה. היא כבר אינטואיטיבית מחזרת אחרי נתניהו ולכן לא לוקחת עמדה שתפריע לזה".
אתה בטוח ששלי והעבודה יישבו עם ביבי?
"לא יודע. העובדה שעד כה הם לא יצאו בהודעה שלא יישבו עם ביבי היא מביכה ונוראית עבור מי ששוקל להצביע להם".
"התפיסות של הימין נכשלו כולן אבל הבוחר עוד לא יודע את זה"
בתוך מה שנראה כשנת בחירות מתקרבת, בורג מזהה הרבה תנודות במפה החברתית-פוליטית. בקיץ האחרון הוא עקב בעניין אחרי המחאה ברחבי הארץ, וכעת, עם הניצנים הראשונים של המאבק הבא, הוא קובע שחייבים לחדד מסרים כדי ליצור שינוי משמעותי בקלפיות. "עוד לא ברורה לי המחאה הזו, ומה זה בדיוק צדק חברתי", הוא אומר. "אני רואה את מחאת הקיץ ההוא בעיקר כהצבעת מחאה נגד ציפי לבני, ואני אסביר למה. יש מרכז חברתי ומרכז בורגני בישראל, מעמד ביניים מבוסס כמו של טומי או יאיר לפיד ששווה חמישה עד עשרה מנדטים. זה מרכז שמחפש את הטוב, עולה ויורד, מתחזק ונשחק. הוא לא ימני ולא שמאלני, לא אשכנזי ולא ספרדי. אלה המון אנשים שאין להם דעה ונוח להם לחנות באמצע ולא להכריע. בבחירות האחרונות הם עזבו את העבודה ועזבו את מרצ ורצו ללבני בגלל הסיסמה 'רק לא ביבי'. מכיוון שלבני אכזבה, הם מחפשים עכשיו מגרש חניה אחר, חצי חינם כזה להחנות בו. הבעיה היחידה היא שהליכוד לא השתנה ולכן מצביעיו לא מופתעים ותמיד יש לו בסביבות 28 מנדטים. כל מחאת הקיץ השפיעה מבחינה פוליטית על מי שנמצא במרכז ושמאלה ממנו, ולכן מבחינה תכנית היא באמת תשפיע על תוצאות הבחירות".
בורג סבור שכוחו של הימין והתמיכה הציבורית הנרחבת בנתניהו לא יישארו איתנים לאורך זמן. "התפיסות של הימין נכשלו כולן אבל הבוחר עוד לא יודע את זה. הכישלון הגדול ביותר של מפלגת העבודה היה מלחמת יום כיפור, ולקח לבוחר 4-5 שנים להוריד אותה מהשלטון. בסופו של דבר, אני חושב שהבוחר גם יכה בליכוד. זה ייקח זמן, וגם אז – לא בטוח שהמטוטלת תחזור שמאלה. יכול להיות שאחרי שלטון הימין הציבור יילך למקום חדש שאני לא רואה אותו עדיין".
אבל אין עוררין על כך שביבי הוא ראש הממשלה הבא.
"אני לא בטוח. נגיד שבית המשפט העליון פוסק את דינו של אולמרט וקובע שאין קלון. אולמרט שוב במשחק הפוליטי ונתפס כמי שיכול לתת קרב של ראש בראש לנתניהו. זה לא תרחיש מופרך. המשחק הפוליטי הוא הרבה יותר מורכב ממה שנדמה".
תחזור לפוליטיקה? יש סיכוי כזה?
"תשמעי, אני שוחה באוקיינוס של דעות שישראל תגיע אליהן בעוד 15 או 20 שנה. גם המחנה שלי לא יגיע אליהן לפני עוד עשור לפחות. בעיניי לא ריאלי להתמודד היום על הדברים האלה. אני מאמין במפלגה משותפת ליהודים וערבים שחורטת על דגלה שוויון ולא שום דבר אחר, ואני יודע שמרצ צריכה להתאחד עם המפלגות הערביות. זה מה שצריך לקרות, אבל יש פחד מאוד גדול וחשיבה ישנה שלא נותנים לחיבור פוליטי כזה לקרות. בסופו של דבר אני מרגיש שהיכולת שלי להשפיע היא אחרת מאשר כשהייתי חבר כנסת, אבל היא עדיין קיימת. אם אני רוצה להגיד משהו אז אני אומר אותו".
"אני לא שותף לשימוש שעושים רוב תושבי הכדור היהודים ברעיון של אלוהים"
אחת הזירות המרכזיות שבהן בורג מעביר מסרים היא דווקא מתחת לחופה. לפני ארבע שנים חיתן את בתו, אחר כך חיתן את בנו, ומאז הוא עורך חתונות בעלות אופי חילוני מדי פעם. "אין לי שום יחסים חומריים עם החתונות שאני עורך, אני עושה את זה כאידיאולוגיה. אני מחתן קרובי משפחה, ילדים של חברים או אנשים שיש להם קושי עם הרבנות, שלא רוצה לחתן אותם".
מדובר בחתונה רפורמית.
"את בטוחה שאת רוצה להיכנס לדיון הזה? אני לא מקבל את ההגדרות האלו משום שאני חושב שמה שנעשה היום על ידי הממסד הדתי בישראל זו עבודת אלילים, עיוות מנהגי ישראל מדורי דורות. הם פשוט הרסו את כל היפה שבחתונות".
אמרת בעבר שאתה לא מאמין באלוהים.
"האלוהים שלי הוא שפינוזיסטי, אלוהי הטבע ולא אלוהים של שכר ועונש שסופר עבירות. אני לא שותף לשימוש שעושים רוב תושבי הכדור היהודים ברעיון של אלוהים".
אז למה הכיפה?
"מה אכפת לך איך אני הולך? אני שואל אותך איזו הלבשה תחתונה יש לך? הנכונות של היהודים לחדור לחייו של אדם היא מזוויעה. זו האינטימיות שלי. ועכשיו אני אענה לך: לכל אדם יש ניצול של 5 אחוזים מהמוח בלבד, לכן אני יודע שכל מה שמעבר לי הוא לא ידוע ולא מובן לי. הכיפה שלי מזכירה לי שאני אברום, רק 1.83 מטר, ושאני לא יודע הכל".
נדיר לשמוע הסברים כאלה מאנשי הציונות הדתית.
"הציונות הדתית העמידה את כל תורתה על הרגל האחת של ארץ ישראל השלמה וויתרה בדרך על הרבה ערכים. הם נגררו לסוג של יהדות משיחית וכל עוד הם שם הם כמעט לא רלוונטיים. הם אנשים שנמצאים במקום של החמצה".
רגע לפני יום השואה, בורג גם לא שבע נחת מאופי הזיכרון שנתנו לאירועים ההם – ומהדרך שבה הם מקושרים לחיי היומיום שלנו כאן. ""כשכתבתי את 'לנצח את היטלר' כיוונתי לספר שמקדים את זמנו, כתבתי אותו ליום שבו אחרון הנאצים ימות ולא יהיו יותר ניצולים. אני כבר רוצה להתווכח על האסטרטגיה של הזיכרון, כי נכון להיום האסטרטגיה הלאומית בארץ היא אסטרטגיה של טראומה", הוא קובע. "רק תקשיבי לנאומים ולהפחדות בחודשים האחרונים. מראש המוסד, דרך הרמטכ"ל ועד לפוליטיקאים. הכל צועק 'טראומה טראומה טראומה'. אם לא נחליף את זה באסטרטגיה של אמון – לא בעולם, אלא קודם כל בעצמנו – הכל ימשיך להיות ארעי. השלטון בישראל מביע כל הזמן אי אמון בקיימות של ישראל ולכן בעיניי ביבי נתניהו הוא לא פטריוט, הוא מסית של פחדים אבל הוא לא פטריוט של קיימות.
אתה טוען שביבי מספר לציבור סיפורי שווא והוא עצמו ישן טוב בלילה?
"לא. בניגוד לרבים, אני לא חושב שביבי הוא איש שיטחי. הוא איש יודע ספר ובעל תודעה היסטורית עמוקה, אבל יש לו תודעה היסטורית שגויה. מתקיים בינינו הויכוח הקלאסי בין הרביזיוניסטים לפרוגרסיבים. אני רואה את ההיסטוריה אחרת ממנו. לפי נתניהו, השואה קרתה לעם היהודי. הלקח שלי מהשואה הוא אחר: השואה קרתה בין בני אדם לבני אדם ולכן אסור שנהיה שוב קורבנות של שואה, אבל גם אסור שנמצא עצמו בתפקיד המקריבים. זהו לקח הומני שונה לגמרי. נתניהו לא מבין את זה. הוא בתודעת מצדה, תודעת מצור, תודעת 'הבריטים עוד לא עזבו את הארץ'. אני קורא בהגדה של פסח 'שפוך אהבתך על הגויים אשר לא ידעוך'".