"לא". בערך בנקודת האמצע של "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", המילה האחת הזאת התנחלה בתודעה שלי והתחילה למנות: לא סוחף, לא מרהיב, לא מפתיע, לא מצחיק, לא מחדש, לא מעניין, והנורא מכל: לא כיף. עוד ניסיתי לתת לעצמי פייט עם "לא מביך, לא מעליב, לא חילול קודש, לא טרילוגיית הפריקוולים", אבל זה כבר היה פייט מאסף. מה גם שבדיעבד נחפזתי, כי בסופו של דבר "סולו" כן מצליח להעליב (את הפאן-בויז, או לפחות את הפאן-בוי הזה; ספק אם זה תופס גם לגבי ציבור אדישי הסטאר וורז) ואפילו להעלות באוב את הפריקוולים המשוקצים. אז כאמור, לא. הסרט הזה לא קורה.
אלדן ארנרייך ("יחי הקיסר") הוא האן סולו, שבתחילת הסרט הוא רק האן, גנב קטן שמתפרנס בקושי כסנג'ר של גנבת/מפלצת גדולה. והוא גם מאוהב בנערה בשם קירה (אמיליה קלארק), אז זה רק מתבקש שהוא מנסה להבריח את עצמו ואותה הרחק מחיי הפשע ובעקבות חלומו להיות טייס. אלא שהבריחה מסתבכת, וסולו נזרק לשלל מקומות והרפתקאות: בתחילה הוא מתערבב עם האימפריה, אחר כך מזנב בחבורת שודדים בהנהגת אחד בשם בקט (וודי הרלסון) ואז מתגלגל למה שהטריילרים הבטיחו מלכתחילה, קרי ההיכרות עם צ'ובאקה (יונאס סוטמו) ולנדו קלריסיאן (דונלד גלובר) והחיבור הראשוני עם המילניום פלקון, החללית הכי איקונית של היקום הסטאר וורזי.
כדי לאזן את הלאווים מהפתיח, הנה כמה דברים ש"סולו" כן: הוא כן עומד במשימה הכמעט בלתי אפשרית של ליהוק תחליף סביר להריסון פורד, כן כולל סצנה ממושכת אחת שמזכירה למה אנחנו אוהבים את "מלחמת הכוכבים" (הרכבות האלה מהטריילר? אז זה) וכן נמנע מהופעות אורח מזוויעות בסגנון "רוג אחת" (קארי פישר בהצערה ממוחשבת, פיטר קושינג בהחייאה דיגיטלית). לצורך העניין, העובדה שלוקאספילם עמדה ביצר של עצמה ולא דחפה לכאן את ג'אבה ו/או בובה פט היא סוג של הישג (ולגבי הופעת האורח המיותרת לחלוטין האחת שבכל זאת התפלקה, לפחות היא מופיעה כל כך מאוחר שזה כבר לא משנה כי הסרט מת הרבה לפניה). באותה נשימה, זה ה"מלחמת הכוכבים" הראשון שאין בו שום אזכור של "הכוח" או של אבירי הג'דיי, כראוי לסרט שעוסק בדמות האחת שתמיד הייתה הקונטרה לכל המיסטיקה הזאת. אבל תראו מה זה: אפילו פסקה שכולה קודש לדברים שסולו *כן* עושה נכון הידרדרה לי אל דרך השלילה.
נדמה לי שאין מנוס מלסכם את "סולו" בשתי שורות תחתונות שונות, אחת כסרט שעומד בפני עצמו לקהל הכי רחב שיש והשנייה כחלק מהיקום והסאגה של "מלחמת הכוכבים", לקהל השבוי של המותג. אז ככה: כסרט בודד, שלא לומר סרט סולו, זו הרפתקת חלל עייפה וקלישאתית שמסתובבת סביב הזנב של עצמה עם מהלכי סרק עלילתיים, טוויסטים צפויים, תחושת אורך שגובלת בעונש (נמשך בסך הכל 135 דקות, אבל מרגיש כמו אחד הפרקים של "ההוביט") וכישלון מוחלט בצד האודיו-ויזואלי, בדגש על אחד מפסי הקול האומללים שהולחנו אי פעם (עבודה של ג'ון פאוול, שבעבר דווקא הבריק בסרטי ג'ייסון בורן). ואילו כפרק או כנספח של הסאגה, "סולו" הוא בשבילי הפעם הראשונה שישבתי בסרט סטאר וורז ורק רציתי שהוא ייגמר כבר.
תראו, נסיבות מקלות לא חסרות. בראש ובראשונה, "סולו" הוא עוד מקרה של הפקה בהפרעה, והחמור ביותר שידעה הסדרה: אחרי נגלת הצילומים-מחדש האינטנסיבית של "רוג אחת", אחרי הפיטורים של קולין טרבורו מבימוי פרק 9 הקרב ובא (במקומו הוחזר ג'יי.ג'יי אברמס, מי שביים את "הכוח מתעורר"), "סולו" יצא לדרך כסרט של פיל לורד וכריסטופר מילר, יוצרי "סרט לגו" וסרטי "ג'אמפ סטריט". השניים לקחו את התסריט מאת לורנס וג'ונתן קסדן לאזורים קומיים, כנראה קומיים מדי לטעמה של לוקאספילם, ששלחה אותם הביתה בתום שלושה חודשי עבודה והביאה במקומם את רון האוורד ("אפולו 13", "נפלאות התבונה"). אז כן, יש סיבות אובייקטיביות לכך שהסרט חצי אפוי. אבל כאן עולה שאלת-לקוח מתבקשת: מה אכפת לי צרות, פיטורים, ווטאבר. המוצר יצא לא טוב, אני לא לקוח מרוצה וזהו זה. חמור מזה, וכאמור לעיל, אני לקוח שהעליבו אותו.
אם אתם לא מהמעריצים, תרגישו חופשי לנטוש כאן, לפני הגיקינג-אאוט. אם אתם כן, שחו ואגלה לכם סוד יסוריי: נגיד, בכל פעם ש"סולו" נותן רפרנס לטרילוגיה המקורית, הפסקול של פאוול מגניב פנימה פיסת ג'ון וויליאמס כדי שלא נחמיץ חלילה את המאורע. אבל ברור שלא נחמיץ, כי אנחנו פאקינג גיקים שיודעים בעל פה בכמה פארסקים עשתה המילניום פאלקון את מסלול קסל, ואם בכל זאת נחמיץ, אז איך תזכורת לזמנים שהיה לסדרה הזאת פסקול נורמלי תעזור לנו בדיוק? או ההתעקשות המעייפת הזאת לחלוב עד מוות כל פיסת מידע שהייתה לנו אי פעם על האן סולו: כן, ברור, "סולו" הוא סרט אוריג'ין מובהק וככזה ראוי שנלמד ממנו איך ומה הפך את גיבורנו לגיבורנו. אבל זה יוצר תחושה של האכלה-בכוח ומשדר משהו שממילא ניכר בלוקאספילם תחת בעלות דיסני: פחד משתק להתרחק מהמקור של ג'ורג' לוקאס, התעקשות מתמדת וחסרת מעוף להקטין את היקום הזה במקום להגדיל אותו.
עלבון הוא מן הסתם עניין מאוד אישי, אלא שהאן סולו הוא עניין אישי למיליוני מעריצים. וסולו ספציפית, הרבה יותר מכל דמות אחרת בסדרה. את הסיבה למה אפשר למצוא בסלוגן המיתולוגי-מגוחך שהתנוסס על הכרזה העברית של "מלחמת הכוכבים" המקורי, ב-1977: "מערבון בחלל, סרט שכולו 'כיף'" (כן כן, המירכאות במקור). בתוך המערבון שנקרא סטאר וורז, האן סולו הוא האקדוחן קל-הדעת. הוא הכיף, בניגוד לאבירי הג'דיי, שהם האנטי-כיף. אחת האירוניות הגדולות בטרילוגיית הפריקוולים, שמציקה שוב ושוב עם הרעיון של "להביא איזון לכוח", היא שבהיעדר האן סולו אין ולא יכול להיות איזון. "סולו" היה הזדמנות לייצר באמת מערבון בחלל, סרט שכולו כיף, אבל "סולו" הוא באמת מערבון בחלל רק בסצנה האחת ההיא של "שוד הרכבות הגדול" ובאמת כיף לפרקים כל כך קצרים ונדירים שבסוף יושב לו פאן בוי ותוהה מתי כל זה ייגמר כבר. טיפת השראה אין בסרט הזה שגרם לי להתגעגע ל"אחרוני הג'דיי": שם לפחות היו רגעי איגרא רמא לצד כל הבירות עמיקתות.
הפרנצ'ייז הזה בצרות, צרות רציניות, אבל "סולו" הוא באסה גדולה וכישלון רב-מערכתי בפני עצמו. בשנת 2013, כשנודע שדיסני הולכת על פרויקט האן סולו, כתבתי כמה אני משתוקק לראות את הסרט הזה; בסוף יצא מזה הסטאר וורז הכי גרוע מאז "מתקפת המשובטים", וייקח לי זמן להשלים את תהליך האבל על הפספוס הקולוסאלי הזה. "נו איך, במשפט אחד", שאל אותי חבר בווטסאפ בבוקר שאחרי ההקרנה, ואת מה שכתבתי לו אני נאלץ בלב כבד לפרוורד לכם: בזבוז זמן מוחלט.
זה כמו בסרט ההוא
האן סולו הוא מבריח חלל, כמו סטארלורד ב"שומרי הגלקסיה" - וכמו מל ריינולדס ב"סרניטי" של ג'וס ווידון, שהיה (ועכשיו אנחנו כבר יודעים שנותר) הסרט-האן-סולו שכולנו תמיד קיווינו לראות. "סרניטי" מ-2005, המשך וסיום קולנועי לסדרת המד"ב המופתית "Firefly", הוא מיתולוגיית גיקים שלמה - מהסדרה שבוטלה אחרי עונה אחת בלבד ועד ההצלחה הכמעט מחתרתית של הסרט. לא אכנס כאן לכל זה; רק אומר שאם אתם באמת בעניין של מערבון בינכוכבי שבמרכזו אקדוחן קל-דעת, סרט שכולו כיף וכל זה, אז נייתן פיליון בתפקיד מל ריינולדס איז דה שיט.