לכמה רגעים, נדמה היה שאולי בכל זאת אפשר לעצור את הטירוף. למנוע שפיכות דמים, להצליח להגיע לפיוס בין הרב עוזי משולם וחסידיו לבין המדינה. בניגוד להמלצת המשטרה, ותוך שהם מסכנים את חייהם, נכנסו חבר הכנסת אברהם פורז ודב שילנסקי לבית המבוצר ביהוד, בו הסתגרו זה שבועות ארוכים הרב ותומכיו, מוכנים לשאת ולתת. ההקלטות הנדירות מתוך אותו מפגש, המוצגות לראשונה בסרט התיעודי "משולם" (ראשון הקרוב בערוץ 8), מציגות סיטואציה מביכה למדי: משולם אולי נחשב באותם ימים לטרוריסט יהודי חסר גבולות ולדמות מסוכנת ואפלה – אך כשחברי הכנסת נכנסו לסלון הבית, הם כלל לא זיהו אותו. המפגש הסוריאליסטי הסתיים בחיבוקים ובהסכם עליו חתמו כל הנוכחים, לפיו תוקם ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת היעלמותם של ילדי תימן – הנושא הקרוב ביותר לליבו של הרב. חברי הכנסת חייכו, המתבצרים נשמו לרווחה ונראה היה סופסוף שהמשבר שהסעיר מדינה שלמה באביב 1994 הולך להסתיים. רק כמה שבועות לאחר מכן, כששני הצדדים עמדו זה מול זה - כמה עשרות חסידים חמושים ברובים, גרזנים ובקבוקי תבערה ומולם אלף שוטרים וחיילי מג"ב, מלווים במסוקים ומהאוויר ובשלושה דחפורים מסוג D9 – יתברר שהמציאות במקרה הזה סבוכה מדי לפתרון בשיחת סלון מחויכת. עשרים דקות יימשך קרב היריות שיוביל למותו של אחד מחסידי הרב, חייל בן 19 בשם שלומי אסולין, ולסיומה העגום של הפרשה.
נועם שיזף, עיתונאי ומייסד אתרי החדשות "שיחה מקומית" ו-"972", פגש את אסולין בקורס סמלים בגבעתי. הוא זכר אותו כבחור יציב ואהוד מאוד, ההיפך הגמור מהתדמית שהדביקו לו זמן קצר לאחר מכן כלי התקשורת הישראלים: חייל שטוף מוח שהולך שולל אחרי רב מטורלל, עד לסוף המר. "כשגמרנו את הקורס ושובצתי בפלוגה היו שמועות שהוא נפקד", מספר היום שיזף. "יום אחד אנחנו פותחים את העיתון ורואים את התמונה שלו. כשאתה מכיר מישהו נורמטיבי שמופיע מתחת לכותרת על קבוצת טרור הזויה, משהו לא מתחבר לך".
שני עשורים לאחר מכן, החליט שיזף לחקור את הפער בין החייל שהכיר לדמות שהופיעה מולו בעיתון – ובמקביל, לצלול לתוך פרשת ההתבצרות והמבצע המשטרתי חסר התקדים שהביא למותו של אסולין. הוא חבר לבמאי הדוקומנטרי אייל בלחסן, ויחד יצרו את "משולם". "רצינו להבין איך קבוצה שהיא לא עבריינית במהותה, מגיעה לניתוק כזה מהמדינה", מסביר בלחסן, "איך נוצר מצב בו היא מתבצרת 50 יום בתוך בית ואיך מתחיל מסע מטורף בו כל המדינה על הרגליים, שבסופו יש שפיכות דמים שבה ילד בן 19 מקפח את חייו".
יוצאים מכאן רק באלונקה
הסיפור של משולם תפס את מדינת ישראל בנקודת זמן רגישה: שנה אחרי עליית ערוץ 2 לאוויר וחצי שנה בלבד אחרי פרשת דיוויד כורש – אותה תקרית אלימה בטקסס במסגרתה התבצרו חברי כת "הדוידים" בראשותו של כורש בחווה וסרבו לאפשר את כניסת אנשי האף.בי.איי למקום. לאחר 50 יום, בעת ניסיון פריצה של הסוכנים, התפתח קרב יריות אלים ואיתו שריפה. עבור התקשורת הישראלית תאוות הרייטינג של אמצע הניינטיז, לא נדרש הרבה כדי להגדיר את הרב עוזי משולם כ"דיוויד כורש הישראלי" ואת חסידיו כאספסוף הנוהר אחרי דברי ההבל שלו, וזאת למרות שחוקרי הכתות שבחנו את הסיפור קבעו שלא היו שם מאפיינים של כת, בטח לא ניצול כספי או מיני. "התקשורת והממסד פשוט לא הצליחו להבין את הרב", אומר שיזף.
משולם נולד בשנת 1952 בשכונת פג'ה בפתח תקווה - מדריך קייטנה, מורה, מדריך קראטה. בצבא שירת כפקיד בשלישות, ובמהלך שירות המילואים נחשף לחומר הדברה שגרם לכל שיער גופו לנשור. כבר בסוף שנות השבעים החל להתעניין לעומק בפרשת היעלמות ילדי תימן והוביל קו חריף ביותר שטען כי אלפי התינוקות שנחשבו למתים למעשה נחטפו ונמכרו לארה"ב לצורך ניסויים. במקביל צבר ידע תורני, הפך לרב פופולרי ואהוד בעדה התימנית והקים את ישיבת "עטרת זקנים - משכן דוד". לאורך שנים פעל עם חסידיו כדי להציף את נושא היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן: אסף עדויות, ארגן כנסים וחילק עלונים, אולם דרישתו להקמת ועדת חקירה לא נענתה.
ב-22.3.94 התפתח ויכוח קולני בין משולם לנהג מערבל שדרכו נחסמה על ידי מיכלית, סמוך לביתו של הרב ביהוד. הנהג הזמין משטרה, משולם הזעיק כמה מחסידיו ואלו חסמו את הרחוב כולו במחאה. ביום שלמחרת, כשניסתה המשטרה לפתוח את הרחוב, התפתחה תגרה בין החסידים לשוטרים וכמה מאנשיו של משולם התבצרו בתוך הבית, חמושים בכלי נשק ומשליכים בקבוקי תבערה. בנקודה זאת החל מחול שדים שנמשך 52 ימים שלמים, במהלכם הפך משולם לדמות שכולם אוהבים לשנוא.
באחד הימים, באקט מפתיע, הוא יצא מהבית לראיון בשידור חי בתוכנית של דן מרגלית, כדי לקדם את דרישתו להקמת ועדת חקירה בעניין ילדי תימן. הרגע הטלוויזיוני ההוא, בו נופף בדפי עדויות של משפחות שטענו כי ילדיהן נחטפו, היה זה בו דעת הקהל הישראלית איבדה סבלנות לרב. "צריך לפרוץ לבית וללמד את משולם לקח למען יראו ויראו", כתב אז נחום ברנע בידיעות אחרונות.
לאחר שבעה שבועות של התבצרות, שוכנע משולם להיפגש עם מפכ"ל המשטרה אסף חפץ בבית מלון. הוא הגיע לפגישה מחופש וחגור שני אקדחים, ולטענת המשטרה איים בשפיכות דמים ודחה את דרישתה להתפרק מנשקו ולהסגיר את עצמו ואת חסידיו למשטרה. אחד הקצינים שנכח בפגישה סיפר בעדותו בבית המשפט כי משולם לא התבלבל וקבע: "דם של שוטרים יישפך על המדרכה. רק אני יכול להורות למאמינים שלי לעזוב. הם יילחמו עד הכדור האחרון, וכל שוטר שיגיע יקבל כדור בין העיניים על פי ההלכה".
בסרט נחשפות האזנות שביצעה המשטרה למשולם ואנשיו לכל אורך התקופה ומוצגת בין היתר שיחת הטלפון האחרונה שניהל שלומי אסולין בן ה-19 עם אלי לנדאו, קציו ניהול המשא ומתן של המשטרה. אסולין, קר רוח אבל לא מצליח לבלוע את זעמו, דורש מהמשטרה להתפנות מהמקום. "אם אתה תזיז מכאן את הכוחות אז לא יהיה מרחץ דמים. יש לך משהו להוסיף לזה?", הוא אומר.
לנדאו: "מה שאני מבקש, שתצאו יפה החוצה, תשאירו את הכלי נשק בבית ואני מבטיח לך…".
אסולין: "טוב, תקשיב חביבי, תנ"צ תקשיב טוב. אף אחד לא יוצא מהבית הזה ואם יצאו מכאן, זה יהיה רק על אלונקה, מתים".
"זה פשע שמקביל לג'נוסייד"
כדי להבין את מקור הזעם של חסידי משולם, את הבחירה חסרת הפשרות להילחם עד הסוף המר, חייבים לחזור אחורה לשנות החמישים, אל פרשת ילדי תימן, בשמה נלחמו. בשנים הראשונות למדינה עלו כ-50 אלף יהודים מתימן במבצע "על כנפי נשרים". הם שוכנו במחנות עולים, שם נהגו להפריד בין הילדים ובין הוריהם. חלק מהפעוטות החולים הופנו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות וחלק הועברו לבתי חולים מחוץ להם – אך בשני המקרים, רבים מהם לא חזרו. עקבותיהם של קרוב לאלף תינוקות נעלמו באותם שנים: להוריהם נמסר שמתו ונקברו, אך כעבור שנים קיבלו צווי גיוס במפתיע עבור ילדיהם האבודים.
שלוש ועדות בדיקה הוקמו כדי לחקור את הפרשה, האחרונה פעלה במשך שבע שנים ופרסמה ב-2001 דו"ח המתפרש על פני 1,500 עמודים. היא מצאה 800 מקרים של היעלמות תינוקות וקבעה בוודאות כי 733 מתוכם נפטרו. את תעלומת היעלמם של האחרים לא הצליחה הוועדה לפתור. היא אמנם קבעה באופן מפורש שלא הייתה מזימה ממסדית לחטיפת תינוקות, אך הודתה כי אין לה מושג מה עלה בגורלם של 67 הנעדרים.
"צריך להבין את פרשיית ילדי תימן ממש טוב כדי להבין את משולם", אומר שיזף. "גם אם אתה מנתח אותה בכלים הממסדיים שאמרו 'היה מצב קשה, היה בלאגן, ילדים מתו', עדיין קיימים יותר מאלף מקרים של אנשים שהלכו לבית החולים, שמו את הילד, חזרו למחרת ואמרו להם 'הילד מת'. איפה מת? לא יודעים. זאת סיטואציה שהיא קפקאית כשמדובר בילד אחד, אבל תאר לך ישוב בסדר גודל של דימונה שנעלמים בו אלף ילדים".
בשנים האחרונות, יד ביד עם המאבק המזרחי המתעורר, מפלסת לה בזהירות גם פרשת היעלמות ילדי תימן את דרכה חזרה אל המיינסטרמיות הישראלית. מי שאחראים לכך בעיקר הם חברי עמר"ם (עמותת רוח המזרח), המקיימים ימי מודעות לנושא בתל אביב, חיפה וירושלים, אוספים עוד ועוד עדויות ומפרסמים אותם בבמות וירטואליות חופשיות כמו "העוקץ" ושיחה מקומית. "מבחינתנו אין צורך בעוד ועדת חקירה - אם כבר, אז צריכה להיות ועדת חקירה לוועדת חקירה עצמה", אומר המשורר שלומי חתוכה, חבר בעמותה. "לנו יש שלל עדויות שנאספו על ידי עיתונאים חוקרים ופעילים חברתיים".
אחד המקרים שתוחקרו על ידי מתנדבי עמר"ם נחשף על ידי כרמלה מנשה בכתבתה בערוץ הראשון ועוסק בגיל גרינבוים, שנולד בשנת 56' בבית החולים בטר בחיפה לאם ממוצא מרוקאי. לאחר לידתו נאמר לה כי הוולד מת והיא שוחררה לביתה. חודש לאחר מכן, גרינבוים נמסר לאימוץ על פי החלטת צוות בית החולים ומשרד הסעד ובלי ידיעת אמו. רק שנים לאחר מכן גילה במקרה שהוא מאומץ. למרבה הפלא, שמה של האם נרשם במסמך האימוץ, אולם ללא חתימתה. כשיצר איתה קשר, התקשתה להאמין. "לא חיפשתי צדק", הוא אומר, "אני לא נאיבי ומהר מאוד הבנתי שצדק לא יהיה כאן. אני רק רציתי לדעת. ביום שהבנתי שמשהו כאן מסריח ושהסתירו את זה ממני כל החיים, אמרתי 'עכשיו אני חייב לדעת'. זה לקח שנים והממסד לא שיתף פעולה, אבל בסוף מצאתי".
"מה שחשוב לי זה שיתקיים דיון ציבורי", אומרת נעמה קטיעי מעמר"ם. "אם ניתן לממסד שוב לחקור את הפרשה הם יגיעו שוב לאותן מסקנות. אם נצליח לייצר לחץ ציבורי נוכל אולי להביא לפתיחת החומרים הסודיים (עדויות שניתנו בפני ועדת החקירה הממלכתית וישוחררו לציבור רק בשנת 2066). הדבר הכי חשוב הוא לאפשר לאותן משפחות לספר את הסיפור שלהן - לקהילה, לנכדים. ההשתקה הייתה כל כך חזקה שהמשפחות שמרו את זה בסוד. בנוסף, החברה הישראלית צריכה להכיר בעוולות שנעשו, בחוק הבינלאומי זה פשע שמקביל לג'נוסייד. אתה לא יכול לספר את הסיפור של המדינה מבלי לספר על הפרשה".
בעמר"ם לא מחכים לממסד. לפני שנה וחצי הם הכריזו על יום מודעות שנתי לפרשת היעלמות ילדי תימן, כשהתאריך הנפיץ שנבחר הוא יום השנה לפטירתו של הרב עוזי משולם. האם זה מספיק כדי להביא סוף לסבל של המשפחות? שיזף סבור שיש כמה צעדים אופרטיביים דחופים יותר שיכולים לעזור. "לא אני אגיד מה המדינה צריכה לעשות מול יהודי תימן, המשפחות הן היחידות שיכולות לתת את כתב השחרור. אם אני הייתי המדינה, הייתי עושה שני דברים: מקים כח משימה שתפקידו לעשות הכל עד שהוא מברר מה קרה לכל ילד וילד, ובמקביל מפצה את המשפחות. בדיוק כפי שאתה מפצה ניצול שואה, נפגע בתאונת איבה או בתאונת דרכים. על זה שלקחנו את הילד לבית חולים בשנות ה-50 ואנחנו לא יודעים מה קרה לו, זה על שכשהאמא באה להתלונן אמרו לה 'לכי מכאן יא תימניה'".
מי ירה ראשון
שתי הפרשות, גם זו של משולם וגם זו של היעלמות הילדים, הופכות לרלבנטיות במיוחד לאור המאבק המזרחי החדש שצבר תאוצה בשנתיים האחרונות – מ"ערסים ופרחות" בערוץ 8 ועד המלחמות של אורטל בן-דיין בתוך בית האח הגדול. שיזף מודה שהתהליך החברתי הנוכחי אכן פתח עבורם דלתות. "המאבק המזרחי מאוד השפיע על החשיבה הפוליטית שלי והוסיף לעניין שלי בסיפור. לפני חמש שנים אנשים לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם כשבאנו להציג את הסרט והיו מרואיינים שאמרו לנו: 'הסיפור נקבר עם הרבי', זה משפט ששמענו הרבה. היום זה אחרת".
"הסיפור התימני", כפי שהוא קורא לו, הצריך התייחסות ייחודית ורגישה. "נוח לנו מאוד היום לעטוף הכל סביב מזרחים ואשכנזים, אבל צריך לזכור שהתימנים במקור הם לא מזרחים קלאסיים, הם כאילו העדה השלישית. יש נוסח תפילה תימני, הכול מאוד שונה. בכל סוגיית הקליטה התימנים תמיד היו חיית המחמד של הציונות – ברכוש שהם נדרשו לתת לפני העלייה למטוס, למשל. זה מזכיר את הסיפור של האתיופים: קהילה שמגיעה מסיטואציה אחרת ונתקלת באותה חומה של אטימות, גזענות, מניפולציות".
ועדיין, כדי לנסות להבין את התנהלות הממסד מול משולם וחסידיו בשנות ה-90 הרגישו היוצרים שהם חייבים לחזור לעבר, לחקור את את חבית הנפץ שעליה היחסים נבנו. "אנחנו חוזרים בסרט לשנות החמישים לא רק כדי להראות שהיה קייס מבחינתם של משולם ואנשיו, אלא כדי להראות איך אחד הפחדים ההיסטוריים הגדולים של השלטון הישראלי היה תמיד הפחד שהמזרחיים יחליטו שהם לא בצד של השלטון. שהם בצד אחר, שהם לא תופסים את עצמם כחלק מהמדינה. ואז, בכל פעם שזה קורה, יש תגובה מאוד אלימה של השלטון - ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, רק שלא חלילה יעברו צד".
בשיא המתח סביב ההתבצרות ביהוד כותר ביתו של משולם ביותר מאלף שוטרים וחיילים, כולל מסוקים ודחפורים בהיכון, ובמקביל נערך מבצע ללכידת אנשים שמזוהים עם רעיונותיו בערים אחרות בארץ. לפנות בוקר עלה אסולין לגג, לטענת אנשי משולם כדי לבדוק את הגנרטור, ומכאן מתחיל קרב גרסאות בין החסידים למשטרה בשאלת "מי ירה ראשון" – הצעיר בן ה-19 או השוטרים. במשך 20 דקות התנהל בלב היישוב קרב יריות אינטנסיבי, וכמה שעות לאחר מכן כבר הסגירו עצמם כל שוכני הבית לידי המשטרה.
ההדים לאירוע לא הסתיימו באותו ערב. כך למשל, באוקטובר 94' נורה איש שירות בתי הסוהר, רב כלאי בני אבירם מכלא ניצן, על ידי שניים מחסידי משולם, אך חייו ניצלו. "היו עוד פעילויות באווירה הזאת - איומים על שר המשטרה משה שחל, שריפה של מרכזיה של בזק שיוחסה למשולם. אתה קורא את הארכיונים של העיתונים משנת 1995 עד 2000 ורואה שכל דבר שקרה במדינה, וזה לא ערבים עשו, האשימו את אנשי משולם", אומר שיזף. "טענו שהם חגגו בכלא את הפיגוע בקו 5, שיגאל עמיר שייך לקבוצה, דבר שלא היה ולא נברא".
בעקבות ההתבצרות ההיא הורשעו כמה מחסידי משולם בשורה של עבירות ונידונו לתקופות מאסר של בין 15 חודשים לחמש שנים. הרב עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של 8 שנים אך זוכה מאחת העבירות ולבסוף ריצה חמש שנות מאסר בלבד. מצבו הבריאותי התדרדר מאוד בכלא ולאחר שחרורו היה מרותק למיטתו עד שנפטר בשנת 2013 כשהוא בן 60. משפחתו של משולם טוענת עד היום שההתדרדרות במצבו היא תוצאה של התעללות שעבר על ידי השלטונות. על הרב נאסר לעסוק עד יומו האחרון בפרשת ההיעלמות של ילדי תימן.
בנו של משולם, עמנואל ידידה (עמי), עזב לקנדה, שם הוא נמצא עדיין בהליך לבקשת מקלט מדיני. הוא ומשפחתו חתמו על גט כריתות מהמדינה, שמשמעו חוסר אמון מוחלט במוסדותיה, ועמי לא עוסק כלל בפרשת היעלמות הילדים. הוא מצוטט בסרט אומר שמבחינתו "יחטפו את כל התימנים". כך או כך, בעקבות אירועי ההתבצרות הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לחקר היעלמותם של ילדי תימן.
למרות החשדנות הראשונית הסכימה משפחתו של משולם להעביר ליוצרי הסרט קטעי ארכיון נדירים של הרב, כולל קטעים מתוך הבית המבוצר עצמו. בנו של הרב וחסידים נוספים הגיעו להקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הסרטים בחיפה וניכר עליהם שהם עדיין חיים ונושמים את הפרשה. "אנחנו אישית לא מחדשים את המאבק למען החטופים ולא מטפלים בו יותר", הוא אומר בשיחת טלפון, "הדבר היחיד שאנחנו מתעסקים בו ונאבקים למענו הם האירועים שהתרחשו ב-1994 והרצח של אבי, לכך אני מקדיש את חיי. מי שרוצה צדק צריך להבין שהדרך לגילוי האמת בפרשת ילדי תימן עוברת קודם כל דרך רציחתו של הרב עוזי משולם".