מופקרים

לפני שבועיים חזר דן (שמו האמיתי שמור במערכת), תלמיד כיתה ו' ביישוב בצפון, מבית הספר כשהוא אדום כעגבנייה. "אני חייב לספר לך משהו!", אמר לאמו, "היועצת הראתה לנו סרט. הסבירו שם את הכל".

"יש לנו שיעור שבועי עם היועצת וכבר כמה שבועות כולם בכיתה ביקשו מהמורה לדבר אתנו על הנושא הזה", דן מסביר, "לפני שבועיים היא הסכימה למרות שנראה לי שהיא לא באמת רצתה. היא הראתה לנו סרט ישן, בן 20 שנה, שבעצם מסביר את כל השינויים הגופניים שאנחנו אמורים לעבור, וכולם היו נורא מובכים. כשהסבירו על הבנות הבנים צחקו, וכשדיברו על הבנים – הבנות צחקו, ובמשך כל הזמן הזה היועצת ניסתה להרגיע את כולם. היו לי המון שאלות על כל מה שאמרו שם, אבל הייתי נבוך מדי אז שמרתי את כולן עד כשהגעתי הביתה, ואז שאלתי את אבא".

כמעט לכל אחד צרוב בהארד דיסק זיכרון כזה, של המחנכת או המורה לביולוגיה עומדת בחיוך נבוך ומדברת על מערכת הרבייה או על סקס בטוח, או במקרה הטוב, מעבירה את השרביט ליועצת בית הספר ומשקיפה מהצד. השיעורים האלה מתקיימים גם היום, באופן אקראי וספורדי, לעתים קרובות אפילו חובבני.

הצורך בחינוך אמיתי, כן ופתוח, בנושאים של זוגיות, מין והסכמה, בוער היום יותר מתמיד: רק בחודשים האחרונים התפוצצו שתי פרשיות אונס קבוצתי של נערות, התעללות בנערות דרך הפצת תמונות עירום שלהן בפייסבוק ובוואטסאפ הפכה לתופעה, ויש עלייה של 13 אחוז בתלונות של בני נוער על אלימות מינית. תלמידי התיכון של היום גדלו כל חייהם תחת הפגזה של מסרים מיניים בתקשורת ובאינטרנט, והם חשופים לפורנו באינטרנט מגיל צעיר ­– צעיר יותר מכל בני נוער לפניהם אי פעם. אל מול מצב העניינים הזה עומדת, נבוכה ומהוססת, מערכת חינוך מיושנת, איטית, ששולחת את מוריה לכיתות עם פלקטים של איברי רבייה וללא הכשרה מספקת.

אפילו בשירות הפסיכולוגי של משרד החינוך מבינים שהמצב לא משהו: "בקבוצות המיקוד שלנו עולה שוב ושוב האמירה ש'הכי חשוב זה להיות כוסית'", מסבירה הילה סגל, הממונה על מיניות ומניעת פגיעה בילדים ובבני נוער בשירות הפסיכולוגי במשרד החינוך. "האתגר הכי גדול הוא להתמודד עם התרבות עצמה. היא עוצמתית יותר מכל חינוך אחר. התרבות מחנכת אותך שמה שנמצא בראש הסולם הוא המראה החיצוני הסקסי. אם בעבר המהות של חינוך מיני הייתה לספק את הידע, כיום משקל הכובד של החינוך המיני הוא תיווך של הידע ותיקון שלו. מצב כזה מחייב עבודה של הצוותים החינוכיים ושל המשפחה בבית".

תלמידים רבים שדיברנו איתם מתקשים לזכור מתי עברו הדרכה או שיעור כלשהו בנושא. חלקם מספרים על סדנה חיצונית של גורם מוסמך שהגיעה לבית ספרם פעם בשנה או פעם בכמה שנים, אחרים מספרים על כמה שיעורים בודדים שהמחנכת העבירה להם. רובם מודים שיש עוד הרבה נושאים שהיו שמחים לקבל עליהם מענה בכיתה. גם המורים שהתראיינו לכתבה מספרים על הכשרה לא מספקת, ולפעמים אפילו אפס הדרכה בדרך לשיעור על עובדות החיים. יחד, הם מציירים תמונה ברורה – בתקופה שבה הוא נחוץ יותר מתמיד, מערכת החינוך נטשה את זירת החינוך המיני והשאירה את התלמידים עם תכנית הלימודים של הפורנו ושל הטלוויזיה.

בורים בעלי ניסיון

"עברנו שיעור אחד השנה שבו הסבירו לנו על מחזור וביוץ, והראו איך נראים ביצית וזרע", מספרת איה, תלמידת כיתה ז' חייכנית, כשהיא יוצאת ממבחן בבית הספר בו היא לומדת בצפון תל אביב. "לא הסבירו לנו שום דבר על הנושא של בנים ובנות וכל מה שביניהם, וגם לא היה לנו זמן לשאול שאלות". גם י', חברתה לכיתה מוחה: "אין לנו מושג מה עובר על הבנים. החבר שלי למשל יודע שאני מקבלת מחזור פעם בחודש, ובמהלך השבוע הזה הוא מנסה לא לעצבן אותי, אבל אין לי מושג מה עובר עליו. אני לא יודעת אם גם לבנים יש משהו כזה כמו מחזור".

בזמן שהמורים עוד תקועים עם ביוץ ומחזור, מחוץ לכיתה מתרחשות עוד כמה תופעות שלא היה מזיק לדבר עליהן: "יש תמונות עירום של בנות מהשכבה שמסתובבות ברשת. אחת מהן של חברה שלי שהחליפה בגדים ליד חברות אחרות, ומישהי שלחה את התמונה והתחילו להפיץ אותה. לדבר על מחזור זה חשוב, אבל על זה למשל אף אחד לא דיבר איתנו אף פעם".

"דיברו אתנו על אוננות ועל פורנו", מספר אמיר, חבר של איה לכיתה, לקול גיחוך של הבנות. "הסבירו לנו שרוב הבנים עושים את זה ושזה בסדר, אבל שבמציאות זה בכלל לא כמו בסרטים. דיברו אתנו גם על איך לקבל הסכמה מהבנות, על זה שהתפיסה שאומרת שאם הן אומרות 'לא' זה בעצם 'כן' לא נכונה, ושלא צריך לקחת ולאנוס אותן".

גלעד, חברה של אור לשכבה, נוקב יותר: "בבית הספר היסודי שבו למדתי בכיתה ו' היה לנו שיעור שבועי של חינוך מיני ובעייני זה רעיון מצוין. מערכת החינוך לא מנצלת את הבמה שיש לה ועם כל הכבוד להצגה או סרט להעשרת התרבות, נראה לי שזה נושא הרבה יותר חשוב. כאן מדובר בביטחון הפיזי והנפשי שלנו".

כל מי שמעלה את הסוגיה הטעונה של חינוך מיני בפני תלמידים ומורים נתקל באותה בדיחה ישנה: "הילדים כבר יכולים ללמד אותנו". ובכן – לא. חשוב להדגיש עד כמה בדיחת הברזייה הזאת רחוקה מהמציאות: מהדיווחים של תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים עולה, אמנם, תמונה של התנסויות מיניות מוקדמות מדי, ללא בשלות אמיתית – אך אלו מתרחשות לצד בורות גדולה.

"ילדים אולי לומדים מהאינטרנט וצופים בפורנו מגיל צעיר – אבל אין להם מידע מציאותי ואמין בכל מה שקשור לגוף שלהם ולהתנהגות מינית בריאה", מבהירה אליסיה וגה, אחות בית ספר לשעבר וסקסולוגית בהכשרתה, שמעבירה סדנאות להורים ולבני נוער. "מה שלומדים בפורנו הוא מודל של אישה הנכנעת וגבר כובש, מודל של סקס אלים. הדחפים בגיל ההתבגרות מאוד עזים, ולכן הם לא מהססים להיכנס לפעילות מינית כמו שהם רואים שם בסרטים. מה שרואים שם גורם בהמשך לחרדת ביצוע אצל בנים ובעיות בדימוי הגוף אצל שני המינים. אז אי אפשר למנוע מהנערים והנערות לצפות בפורנו, אבל דווקא בגלל החשיפה הגדולה הזאת חייבים ללוות אותם בתכנים רגשיים של עולם המיניות: על הצורך בכבוד בסקס, על כך שזה דבר בריא וטוב ומקרב".

וגה מציינת שבסדנאות שהיא מעבירה לתלמידי התיכון בולטת במיוחד הניגודיות בין התכנים אליהם נחשפים התלמידים בפורנו, ובין אלה שחסרים להם. "בסדנה שהעברתי בקיבוץ בצפון, למשל, היו בנות שלא ידעו כמה נקבים יש להן בגוף. מצד שני, באותה כיתה, מצאתי בנים ספוגי פורנו והתנסויות מיניות בגיל צעיר מאוד, עוד לפני שהעולם הרגשי שלהם בשל לכך".

גם דפנה אייזנרייך ממרכז הסיוע בתל אביב נתקלת בפערים האלה לעיתים קרובות במסגרת הסדנאות שהיא מעבירה לבית הספר. "נתקלתי בשאלות כמו 'האם אוננות גורמת לסרטן' או, האם היא עוצרת את הגדילה. שאלו אותי מה זאת המחלה הזאת שיש לבנות פעם בחודש. אצל נערות צעירות יש דחייה מאוד גדולה מהגוף ומבוכה בכל מה שקשור אליו. הן אפילו לא מכירות את איברי המין שלהן ברמת האנטומיה, ועצם המחשבה והדיבור על אוננות גורמים להן סלידה. אלה מסרים שהן מקבלות מהבית ומהחברה בגיל מאוד צעיר והם משפיעים על חיי המין שלהן בהמשך, כי אם אני לא אהיה קשובה לגוף שלי אני גם פחות אעסוק במה עושה לי טוב, מה נעים ומה לא".

גם אצל נערים היא פוגשת חוסר הידע לצד חשיפה מוקדמת: "באחת הסדנאות נער מכיתה ט', שברור שהוא חסר ניסיון לחלוטין, שאל אותנו: 'איך אני יכול לדבר עם מישהי דיבור מלוכלך מבלי להטריד אותה מינית?'. אצל הבנים, שגם בימינו עדיין נחשבים למי שאחראי על החיזור, אנחנו נתקלות בהרבה שאלות מהסוג של: 'איך אני יכול לעשות דברים בלי להידפק?'"

המורה, את מאוננת?

ומה קורה במטה משרד החינוך? על הנייר המצב נראה טוב: תוכנית "כישורי חיים" של היחידה למיניות ומניעת פגיעה בילדים ובני נוער במשרד החינוך, מפרטת רשימת תכנים שיש להעביר לכל שכבת גיל (בתיכונים הדתיים קיים מסלול נפרד עם שיעורי חינוך מיני מותאמים לבנים בלבד): מכיתה א'-ט' יוקדשו 30 שעות כישורי חיים בשנה לנושא, בכיתות י'-יב' יעברו התלמידים ל-15 שעות בשנה ויתמקדו בפגיעה מינית וחברות, וזוגיות ללא אלימות. בפועל, אבל התכניות היפות האלה נשארות בקלסרים.

על התכנית לכישורי חיים אחראי שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) – גוף ללא סמכויות אכיפה שמנהלי בתי הספר יכולים לבחור אם להתייחס אליו או לא. לפעמים הם בוחרים שלא. כמו שהעידה בפנינו המורה חיה ליבנה, רכזת ספרות בבית הספר "סולם צור" בקיבוץ גשר הזיו: "בתי ספר יכולים להתקיים שנים מבלי לעשות שיעור אחד של חינוך מיני ואף אחד לא יקרא להם לסדר. אחרי פרשת אונס כולם מזדעזעים, אבל בזה זה נגמר. הנושא לא מופיע בבגרות ולכן גם אין אחריו מעקב". גם מורים נוספים שדיברנו איתם מספרים שבפועל אין שום תכנית.

מעבר לזה, גם מי שרוצה ללמד, לא באמת יכול. "אין לנו כלים להעביר את התכנים האלה", אומרת שרון, מחנכת כתה ו' בבית ספר בצפון הארץ. "לא עברנו שום הכשרה, הכל מאוד אינטואיטיבי. מצפים שתחפשי באינטרנט. אמנם יש ערכות של 'כישורי חיים' שמראות לנו מה ללמד, אבל לא מסבירות איך ללמד. הן גם לא מסבירות לך מה לעשות כשאת נתקלת בשאלה שבא לך למות ממנה".

ולא רק התכנים שנויים במחלוקת; במערכת החינוך יש אי בהירות גם לגבי השאלה מי, בעצם, אמור להעביר תכנים כאלה. בתי הספר יכולים לרכוש סדנאות חיצוניות בנושא, אבל אף אחד לא מכריח אותם. בדרך כלל התיק באמת נופל על המחנכים, ולא פלא שהוא הפך למטלה השנואה עליהם. "אנחנו פוגשות בחדר המורים הרבה מאוד מצוקה וחוסר אונים", מדווחת דפנה אייזנרייך ממרכז הסיוע. "התחושה היא שכאילו נתנו למורה למתמטיקה ללמד ספרות".

"יש מורים שבכלל לא מסוגלים להתמודד עם הנושא", מספרת גם רותי (שם בדוי), מחנכת כיתה בתיכון בבאר שבע. "לפני שלוש שנים חבורת בנים בכיתה ט' הביאה קונדומים לכיתה ומילאה אותם במים. במקום לנצל את הסיטואציה לשיחה בנושא, המורה נבהלה, צרחה עליהם והשעתה אותם מבית הספר. למעשה, היחידים שמעבירים את השיעורים האלה הם מורים שיש להם את הביצים להתמודד עם השאלות".

אם למורות עצמן אין הכשרה, והסיטואציה של העברת החומר בעצמן יוצר מבוכה – למה לא להכניס גורם מקצועי חיצוני שיעביר סדנאות קבועות?
"בית הספר יכול להזמין סדנאות מבחוץ אם הוא רוצה, אבל הדברים הללו לא יכולים לבוא במקום הדיבור המתמשך. הנושאים האלו הם חלק מהיומיום של התלמידים. אי אפשר לוותר על המקום הקריטי של הצוותים החינוכיים, וגם של ההורים, בחינוך למיניות ומניעת פגיעה מינית. אחד הדברים שאנחנו שואלים מורים הוא 'איזו שאלה הכי מפחידה אותך?'. אחת המורות אמרה שזה שילד ישאל אותה אם היא מקיימת יחסי מין בעצמה. עם שאלות כאלה כמו 'האם את גם מקיימת יחסי מין' או 'האם את מאוננת?', צריך לדעת להתמודד ולענות עליהן בצורה שמתאימה לכיתה". 

הום סקולינג

"מעט מדי, מאוחר מדי" ­­– כך מתארים סקסולוגים ומומחים למיניות את ההשכלה המינית שמקבלים בני נוער היום בבתי הספר. "כדי להעביר לתלמידים את כל הנושאים החשובים והכרחיים בתחום, צריך לקיים תוכנית לחינוך לחיי זוגיות ומשפחה שתכלול לפחות שעתיים בשבוע שתועבר בחלק מהנושאים לבנים ולבנות בנפרד", אומרת ד"ר איריס בר-און, מומחית לייעוץ אישי זוגי ומיני. "המדריכים צריכים להגיע עם הרבה מאוד ידע במיניות כדי שהתלמידים יוכלו לדבר באופן חופשי והמדריך יוכל לענות לשאלות מקצועיות יותר. לא הייתי נותנת ליועצת או מורה שאין לה שום זיקה לתחום, ואולי גם בכלל נרתעת מסקס בעצמה, לדבר על הנושא. חשוב שמי שמעביר את השיעורים ישדר ביטחון ויוכל להעביר את המסר שסקס הוא דבר טוב, יפה ומכובד".

ד"ר בר-און מציעה לוותר גם על הסרטים המיושנים, ולהפגיש את בני הנוער עם אנשים רלוונטיים. "כדי להעביר מסר נגד החפצת נשים, כדאי להפגיש אותם עם מישהי שהידרדרה להיות נערת ליווי שתספר איך היא הגיעה לזה ותסביר למה לא צריך לקנות מין. נושא נוסף שבקושי נוגעים בו היום בגילאים הצעירים הוא הנושא של העדפה מינית. כבר בגיל 12 חשוב לדבר עם התלמידים ולהסביר להם על ההיבט הפסיכולוגי, הרגשי והגנטי".

על דבר אחד כולם מסכימים: החינוך בבית הספר לא מספיק עכשיו, ולא בטוח בכלל שהוא יספיק בעתיד. במקום לחכות שהמחנכת תאסוף את עצמה, ההורים בבית צריכים לזכור שיש להם תפקיד משמעותי. ולא שבבית זה קל: ג'ואן זק-פייקס, מנהלת מקצועית של רשת "דלת פתוחה" של האגודה הישראלית לתכנון המשפחה, מעבירה סדנאות בתחום המיניות להורים למתבגרים, והיא נתקלת במורכבות הזאת מדי יום. "ההורים מרגישים חסרי אונים ולא יודעים איך לגשת לזה כי זה מביך ולא רק אותם, הם גם לא רוצים להביך את הילדים שלהם".

אז איך עושים את זה בכל זאת?
"זה תלוי איך ניגשים לזה. הרבה הורים נוזפים בילדים או מסבירים רק מה אסור. הם באים מתוך רצון להגן על הילדים להזהיר אותם, אבל זאת לא גישה טובה. צריך להסביר גם מה מותר ולנהל דיאלוג. חשוב להעביר מסר שמין זה דבר טבעי כשהוא נעשה בזמן הנכון ועם האדם הנכון".

זק-פייקס מסבירה שהשיחות בנושא לא צריכות להתחיל בגיל ההתבגרות בלבד. "אי אפשר לצפות ממתבגר להיפתח בפני ההורים פתאום אם הפתיחות לא הייתה שם בגיל שש", היא אומרת. "צריך  להעביר מגיל צעיר שמיניות היא לא טאבו, וברגע שילד שואל שאלה לענות בהתאם לגיל".

"יש שני נושאים שהורים מאוד נבוכים ומשתדלים להימנע מהם: מוות וחינוך מיני", אומר גם פרופ׳ עמוס רולידר, בעל המרכז לייעוץ והכוונת הורים וראש המחלקה למדעי ההתנהגות המכללה האקדמית כנרת. רולידר מדגיש שתפקיד ההורים הוא לא רק להעביר ידע: "צריך, כמובן, לדאוג שהילדים מקבלים אינפורמציה ביוזמה של ההורים והמורים ולא לחכות שיקבלו אותה ממקומות אחרים. בנוסף, כל האינפורמציה שבעולם לא תעזור אם זה לא מגיע עם חינוך לגבולות. השבוע למשל שאלה אותי אמא לילדה בת 14 אם נכון להרשות לחבר שלה לישון אצלה על מזרון נפרד. אמרתי לה שאני חושב שזה לא נכון. מצבים כאלה מעמידים את הילדים במצב שאחר כך קשה להם להתמודד איתו וחלק מחינוך ההורים הוא גם למנוע מהם לעמוד במצבים האלה. חינוך לאיפוק, לגבולות ולכבוד הדדי הוא חינוך שבו להורה יש השפעה על אורח החיים". 

את תגובת משרד החינוך לא היה ניתן להשיג. 

>> לכל כתבות המגזין

• בני נוער
• חינוך מיני