יש יצירות שגם שנים אחרי שהן טלטלו לך את הלב, הוא עדיין רוטט קצת. את "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי ראיתי לראשונה לפני עשור. התרגשתי, אבל כבר אז ידעתי שהוא מורכב מדי בשבילי ושאני צעירה מדי. לפני כחודש, כשקיבלתי אישור סופי לראיין את גונדרי בפריז, צפיתי בו שוב. בגיל 34, עם פגיעה בשאסי של הלב, יכולתי סופסוף להבין.
"אני לא קונספט" אומרת בסרט קלמנטיין, (קייט וינסלט) לג'ואל (ג'ים קארי). "יותר מדי בחורים חושבים שאני קונספט, שאני משלימה אותם, שאני גורמת להם להרגיש חיים. אבל אני רק בחורה דפוקה שמחפשת שלוות נפש". בסוף הסרט, אחרי שכבר שכחו את עוצמות הכאב, ג'ואל מבקש להתחיל מחדש: "אני לא רואה שום דבר שאני יכול לא לחבב אצלך". קלמנטיין מהססת: "אבל עוד תראה. אני אשעמם אותך, ואתה תרגיש לכוד, כי זה מה שקורה איתי". והם מחליטים בכל זאת לצאת למסע הזה שוב.
חודש ימים ומיליון דמעות מאוחר יותר אנחנו נפגשים בלב פריז, במאי זוכה אוסקר ובחורה דפוקה שאיננה קונספט. תוך כמה דקות אני שואלת אותו על שמש נצחית, ומתחילה לנזול. עיניו מנצנצות מאותו נוזל מלוח-מתוק, וברגע הזה נדמה שלכל האנשים בעולם יש לב שבור. "הרבה אנשים מספרים לי שהם הלכו לראות את הסרט כזוג בדיוק כשהתחילו לצאת", הוא מספר. "חלק נפרדו מיד אחרי. אחרים סיפרו שזה דווקא קירב ביניהם".
הוא חש מסויג מול הסגידה לסרט שהפך לקאלט במועדוני הלבבות השבורים. "זו לא הייתה הצלחה ענקית במונחים של שוברי קופות, אבל הרבה אנשים גילו אותו מאוחר יותר, ומסיבה מסוימת מזהים את עצמם בסרט הזה. אני חושב שזה הדבר שבזכותו אני מקבל הכי הרבה אהבה".
כשאתה יוצר סרט או קליפ, למי אתה יוצר?
"לפעמים למישהי שאני מאוהב בה, כמה בוגר מצדי. זה אמנם רומנטי, אבל זה יכול להיות קצת כבד על האדם בצד השני. הרבה סרטים מדברים אל או על מישהו שיש לי רגשות כלפיו, אני תמיד השתמשתי באופן קריאייטיבי ברגשות שלי".
אתה יכול להדגים?
"את 'מדעי החלום עשיתי כי קיוויתי שזה יגרום לאישה מסוימת להתאהב בי, זה לא קרה".
הפסד שלה.
"ובכן עברו כמעט עשר שנים ואנחנו עדיין חברים טובים. בטווח הארוך, זה קירב בינינו".
אתה זוכר את החלומות שלך?
"לפעמים אני שוכח מיד, לפעמים אני זוכר ומיד שוכח, ולפעמים אני כותב אותם, בייחוד כשאני חולם על סצנות שיכולות להיות שימושיות לסרטים שלי. אני חושב שמאז שנהייתי במאי אני נותן יותר חשיבות לחלומות שלי ומנסה לארגן אותם".
אתה חושב שזו יכולת נחוצה לבמאי, לזכור חלומות?
"לא בהכרח. תלוי איזה סרטים אתה עושה. 'מדעי החלום' למשל היה סרט מאוד אוטוביוגרפי. זו מערכת יחסים שלא התממשה מבחינה פיזית, אבל הייתה קריטית עבורי ויצירתית. השילוב של הרגשות של אהבה ויצירתיות, והחלוקה ביניהם, הייתה מאוד מבלבלת ועל כך הסרט. 'צל הימים' מושפע מאוד מהילדות שלי ומהחבר הכי טוב שהיה לי בגיל 14".
"אני רוצה להתנצל בפני הישראלים על ההתנהגות הבעייתית שלי"
המפגש הזה בפריז קרה כשבוע ימים לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו" והפיגוע ב"היפר כשר". מחלון המלון אפשר להבחין באחד ממאות השלטים השחורים שמכסים את העיר ועליהם נכתב "ז'ה סוי שארלי". כמי שהייתה בניו יורק ב-11 בספטמבר אני כבר יודעת לזהות את ריח הטרור באוויר, ריח של עיר מדממת, בזמן שהיא משתנה לעד.
בניגוד לאמריקאים שמצאו נחמה בסיסמאות פטריוטיות כגון God Bless America, הצרפתים בחרו להתנחם בתחום הקרוב לליבם – אמנות על כל סוגיה. פינות הזיכרון המאולתרות שהוקמו ברחבי העיר מרכזות מאות איורים, פרחים, עפרונות צבעוניים וססמאות כגון "הציור אף פעם לא יהיה פשע", או "החיים ללא אומנות הם טיפשיים". אפילו אחד הפסלים העתיקים בכיכר הרפובליק זכה לעיטור חדש ועדכני – עיפרון ענק, גם עליו כתוב שכולנו שארלי. "זה היה נוראי ומפחיד, מבעית ומשתק", גונדרי מתייחס לאירועים, "'שארלי הבדו' באו מתוך מגזין אחר, גרוסטסקי מאוד ולא מכובד, שהייתי קורא כילד ואהבתי מאוד. תמיד הסכלתי עם המאיירים של שארלי הבדו בכזאת הערצה. חשבתי לאחרונה על זה שכבר אי אפשר לעשות דברים כאלה יותר. האיורים שלהם היו על גבול הפורנוגרפיה, איברי מין ודברים מאוד מטופשים, זה הומור משעשע שאהבתי במיוחד. זה היה הלם גדול בשבילנו, אני לא יודע איך להגיד את זה ולהישמע טוב, אבל אנשים במדינות מסוימות חיים את המציאות הזאת בכל יום. במדינות המערביות אנחנו חיים בסוג של בועה, וכשמשהו נורא קורה אנחנו בהלם, אבל יש מדינות שנמצאות תחת מלחמה תמידית. זה נותן לנו מושג מה אנשים חווים שם. לא יכולתי שלא לחשוב על אנשים שזו המציאות היומיומית שלהם".
חבל שלא היית בקיץ האחרון בישראל. תבוא יותר. למרות שביקרת אצלנו רק במאי האחרון, פספסת את המלחמה בחודשיים.
"היה מאוד מעניין בתל אביב. חוץ מזה לקחו אותי גם לאזורי הסכסוך וגם לגדר ההפרדה, זה היה ביקור מאוד חינוכי".
כך שמעתי. האגדה מספרת שאחרי הקוקטייל החגיגי בבית השגריר הצרפתי חגגת באופן כל כך חינוכי שלא הגעת לכיתת האמן שנקבעה איתך יום אחרי.
"באמת?"
כן. זה נכון?
"לפעמים אנשים לוקחים אותי ונותנים לי לשתות, זה לא טוב".
כשאתה אומר אנשים, אתה מתכוון ליפהפייה חן יאני?
"אני רוצה להתנצל בפני הישראלים על ההתנהגות הבעייתית שלי".
תבוא אלינו שוב?
"כן, אולי. יש לי קצת עניין עם כל מה שקורה בשטחים ובהתנחלויות. זה נושא מורכב ואני מבין שקשה לדבר עליו מכאן מבלי שיקראו לי אנטישמי. אני חושב שהאו"ם כבר הגדיר שנעשים שם פשעים. אני חושב שאנשים צריכים מדינה ושצריך להאט קצת את קצב הבניה בהתנחלויות. אני מאמין בשלום".
הסיבה להגשמת החלום הפרטית שלי הוא אירוע שנתי הממומן על ידי ממשלת צרפת וגוף שנקרא "unifrance". הצרפתיים, שסוגדים לקולנוע, מטיסים מדי שנה 150 עיתונאים מכל העולם כדי לצפות בסרטים שהופקו השנה בצרפת ולפגוש את היוצרים שלהם.
במקביל מתקיים בצרפת עוד פסטיבל, "My French Films Festival", שמתרחש בעיקרו ברשת. עשרה סרטים נבחרים נפתחים לסטרימינג, כדי שבכל העולם יוכלו להתרשם מהקולנוע הצרפתי, ומתוך הבנה שבימינו אנשים מעדיפים לראות סרטים בביתם. כן, זה עומד בסתירה לתפישה הצרפתית שמקדשת את בתי הקולנוע, ומצד שני, הרי מה שחשוב הוא שהיצירות יגיעו לכמה שיותר אנשים ולא כמה ירוויחו המפיקים. "אני מבין שעניין הצפייה על פי דרישה יכול להיות שנוי במחלוקת, כי זה לכאורה יוצא נגד הקולנוענים", אומר גונדרי, שנמנה על חבר השופטים של הפסטיבל, יחד עם נדב לפיד שלנו, שסרטו עטור השבחים והפרסים ״הגננת״, מוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע בארץ. "אבל יש כל כך הרבה סרטים שראיתי בקולנוע ואחר כך צפיתי בהם בבית, ב-VOD. מה שחשוב זה לקדם אומנות, שאנשים ייצפו בסרטים, ולא איך הם צופים בהם".
אתה רואה את עצמך כבמאי מצליח?
"אני לא חושב. הנה, פגשנו אתמול את לוק בסון, הוא אחד הענקים בעולם, שאחראי על כמה שוברי קופות. אני לא בליגה שלו. אני מרגיש שיש לי הצלחה מסוימת, אבל משהו שיש לקחת בפרופורציה. אני חושב שאולי אני אובר רייטד".
אתה מרגיש שהשגת את המטרות שעמדו לנגד עיניך כשיצאת לדרך?
"אני לא אוהב מטרות. כשהייתי צעיר רק רציתי למצוא עבודה שבה אוכל לבטא את כישורי הציור שלי. זה לא שאני מאייר על, אבל לא ציפיתי להיות במאי, אני עדיין לא מרגיש במאי, זה תמיד מפתיע אותי שקוראים לי לפסטיבלים כבמאי. קשה לי מאוד לשפוט סרטים של אנשים אחרים. הרבה פעמים כשאני צופה בסרט, גם אם אני לא אוהב אותו, אני מרגיש שלעולם לא אוכל להשיג כזאת מורכבות ורגישות. אפילו כשאני צופה בסרטים של ספילברג אני לא אוהב אותם, אבל מעריך את כמות השקעה והעבודה שהוא עושה על כל סרט".
מה דעתך על תרבות פופלרית?
"אני לא אוהב סרטים על גיבורי על. זה נשמע צבוע כי עשיתי אחד, "הצרעה הירוקה", אבל זה היה משהו אחר. זה לא כמו סופרמן, זה לא היה אפל. עכשיו זו נהייתה הקרקע הכי גדולה לסרטים. אני לא מסוגל לצפות בהם, זה לא מעניין".
מצלם בגובה העיניים
גונדרי בן 52, נולד וגדל בפרברי פריז. כשרון הציור שלו הוביל אותו ללימודי אומנות בפריז בשלהי שנות ה-80, אז גם חבר ללהקה בשם "Oui Oui", שם שימש כמתופף. הוא גם ביים קליפים עבור הלהקה, ומה שהתחיל כתחביב הפך במהרה לדיי ג'וב של גונדרי, שעבודותיו משכו את תשומת ליבה של מלכת האוונגרד, הזמרת ביורק. ב-1993 הוא ביים עבורה את הקליפ ללהיט "Human Behaviour”, אחרי כן הגיע גם לני קרביץ שביקש מגונדרי לעשות את קסמיו בקליפ לשיר Believe, ומכאן כבר לא נשאר אמן שהחשיב את עצמו באותן שנים שלא רצה לעבוד עם הבמאי הצרפתי הגאון. "היה לי מזל", גונדרי מצטנע אל מול רשימת האמנים המרשימה. "אם מסתכלים על התקופה הזאת של תחילת שנות התשעים, המוסיקה נהייתה קונספטואלית, ואני לא ממש ידעתי לנגן בהרבה טכניקות. אני חושב שהמוסיקה הייתה אז מתוחכמת מדי. אז התחלתי לעשות קליפים, תמיד נמשכתי לאנימציה וגם למוסיקה, קליפים היו שילוב מושלם".
איך מתבצעת העבודה על וידאו קליפ, עד כמה זה שונה מיצירת סרט בו אתה פועל בחופשיות מהראש ומהלב?
"יש משהו משותף בשני המקרים. אני בונה את הקליפים שלי מאוד בזהירות, בדומה לקולנוע, אני מנסה לצייר נרטיב, שגם אם הוא מופשט, תמיד יהיה מבנה. אם מקשיבים לשיר בתשומת לב, למוסיקה ולמילים – מבחינים במבנה. בית ראשון, בית שני, פזמון, גשר,עוד בית וסיום. זה מבנה טיפוסי של שיר פופ. סרט מורכב ממערכה ראשונה, מערכה שניה, משהו דרמטי קורה, ואז מגיעות ההשלכות. יש לי חוש למבנה ואני מנסה להקרין אותו על האמן באופן ששומר על שוויון בינינו. יש הרבה במאים שמסתכלים מלמעלה על האנשים שהם מצלמים ומאמללים אותם, לפעמים הם מביטים יותר מדי מלמעלה ואז היצירה לא נגישה לקהל. אני תמיד מנסה להסתכל על כולם באותו האופק, במאוזן. אפשר להבחין בזה באופן שבו אני ממקם את המצלמה, היא תמיד מקבילה לשדה הראיה שלי, ואני הרי לא גבוה. בסך הכל בינוני".
אם היינו יוצאים נגיד לדייט, והייתי מבקשת ממך להכיר לי את העבודה שלך, איזה קליפים היית בוחר להראות לי?
"הייתי בוחר את הקליפ של דאפט פאנק Around the World. וברור שהקליפ של ביורק, כנראה הראשון שעשיתי לה. אולי את הקליפ של ה-White Stripes, זה עם התופים".
ומה עם הקליפ המדהים שעשית ל-Mad World?
"נכון. כלומר אני לא מתכוון לומר שזה נכון שזה מדהים, זה נשמע יהיר. התכוונתי לומר שזה הקליפ הכי פופולרי שלי. הוא צולם בשוט אחד, זה הקליפ הכי נצפה ביוטיוב מכל הקליפים שלי (יותר מ-74 מיליון צפיות), אבל זה בגלל השיר, יש בו מלנכוליה שנהייתה אופנתית בתקופה האחרונה. זה שיר רומנטי ועצוב. יודעת מה, הייתי מראה לך גם את הקליפ הזה".
קול. אגב, אתה יכול להגדיר קול?
"זו תחושה של אנשים מזן מסוים לגבי זן מסוים של אנשים אחרים, שהם סוג של לא מגדירים איך הם רוצים להראות".
אתה חושב שאתה קול?
"אני לא מרגיש קול. הייתי מחשיב את עצמי חנון, אבל גם להיות חנון זה משהו שהשתנה, בגלל המחשבים והטכנולוגיה, וגם גיקים ונרדים אוהבים סרטים על גיבורי על ואני לא. לפעמים אנשים מזהים אותי שואלים אותי אם אפשר להצטלם איתי, זה קורה אולי פעם בשבוע, כשאני באזורים "קוליים" ככל הנראה. אנשים שמזהים אותי, ומגלים עניין בעבודה שלי, אני חושב אולי הם רואים אותי ככה, קול. אני לא מרגיש ככה".