מעריצים נלהבים ברחבי העולם יצפו בסוף השבוע בפרק האחרון בעלילות קטניס אוורדין. כעת, משהושלם "משחקי הרעב: עורבני חקיין - פרק הסיום", הרביעי והאחרון בסדרת הסרטים על פי ספריה של סוזן קולינס, תולה ג'ניפר לורנס את הקשת ואשפת החיצים ומתפנה להרפתקאות חדשות.
העובדה שדווקא הסדרה הזו הפכה לאחד האירועים התרבותיים המשמעותיים של השנים האחרונות היא די מפתיעה. הרעיון המקורי - ילדים נלחמים עד מוות בשידור חי לבידור ההמונים - אפל מאין כמוהו (והמעוניינים לחקור את הצד האלים שבו לעומק יפנו לסרט היפני "באטל רויאל"), וגם הכיוונים הפוליטיים-מהפכניים שאליהם מתקדם הסיפור הם לא בדיוק כיף וצחוקים. היו מי שהשמיצו את הסרט הקודם בסדרה, "עורבני חקיין - חלק 1'", ואף טענו כי אין הצדקה לקיומו, אך היה לסרט לא מעט מה לומר על מנהיגות, על התקוממויות עממיות ובעיקר על תקשורת, הרי "משחקי הרעב" היא סדרה שעוסקת בתקשורת ההמונים לא פחות (וכנראה יותר) ממה שהיא עוסקת באלימות או במלחמה.
אבל גם אלימות הייתה שם, ומלחמה אמיתית, מכוערת, עם אובדן, פשעי מלחמה של ממש, ירידות למקלטים וחוסר האונים הנלווה לכל אלה. העובדה שסיפור כזה מצליח להגיע לכל כך הרבה עיניים היא הישג שאפשר וראוי להתפעל ממנו. לכבוד סיום דרכה של הנערה הבוערת, בואו נביט לאחור ונראה איזה חותם השאירה הסדרה על העולם שמחוץ לפנאם.
1. ג'ניפר לורנס מוכתרת למלכת האנושות
מסרים פוליטיים חתרניים וסאטירה כלפי תרבות הסלבריטאים זה נחמד, אבל היסטריית "משחקי הרעב" הזינה דווקא את הצורך שלנו בכוכבת חדשה. קטניס אוורדין לא הייתה הדמות הראשית הראשונה של ג'ניפר לורנס - צופי אינדי כבר חזו בה מחפשת את אביה ב"קר עד העצם", והמיינסטרים פגש אותה כמיסטיק הצעירה ב"אקס מן: ההתחלה".
עם זאת, התהילה העולמית הגיעה רק אחרי שלורנס נכנסה לזירת המשחקים, בשנת 2012. העוצמה והחן שהפגינה בשובר הקופות הזה, בשילוב ההומור והנגישות ששידרה בראיונות ועל השטיח האדום, הציבו אותה בפסגת האיי-ליסט של הוליווד. לצד שני הפרנצ'ייזים היא הספיקה לסמן את עצמה גם כשחקנית איכותית. מעט אחרי "משחקי הרעב" הראשון הופיעה לורנס, אז בת 22 בלבד, ב"אופטימיות היא שם המשחק" של דיוויד או. ראסל, עליו זכתה באוסקר הראשון שלה. שנה אחר כך כבר הייתה מועמדת בשנית על סרט נוסף של ראסל, "חלום אמריקאי", ובקרוב הם ישתפו פעולה בשלישית ב"ג'וי".
2. גיבורות אקשן - יש דבר כזה
ייצוג נשים בקולנוע - ובסרטים המיועדים לילדים ונוער בפרט - הוא תפוח אדמה לוהט בשנים האחרונות. מבחן בקדל הפך נפוץ ומוכר, אך הדיונים בנושא כבר המשיכו הרחק מגבולות ה"יש פה שתי נשים שמדברות על משהו שאינו גבר?". באולפנים הגדולים עוד לא לגמרי הפנימו את זה, כשבין הדוגמאות האחרונה נמצאות חשיפות מהדלפת המסמכים הגדולה של סוני. זה לא אומר שהשינוי לא מתחיל להראות בשטח, וכבר עכשיו אפשר לראות עלייה בכמות הסרטים המשלבים דמויות נשיות מעניינות, המעורבות בסיפור לא רק על תקן העלמה במצוקה או אופציה רומנטית.
על רקע כל הסערה הזו, "משחקי הרעב" נשארה דוגמה מושלמת שאפשר להטיח בפניהם של הצופים שרואים בסוגת האקשן מועדון לבנים בלבד. הנה לכם גיבורה שנלחמת, חותמת בריתות, מובילה מהלכים ומתפקדת כחלק הדומיננטי בחיי האהבה שלה, ממש כפי שגיבורי אקשן עשו מאז ומעולם, וגם מביאה המוני צופים וצופות לאולם הקולנוע. וקטניס, אגב, היא ממש לא האישה היחידה בסיפור הזה, שמשלב שלל נשים ממעמדות, גילים ועמדות מוסריות מגוונות.
3. דיסטופיה לנוער? תארזו לי 15
סרטים על בסיס ספרות נוער (או באנגלית Young Adult) הפכו לטרנד בעקבות "הארי פוטר" ו"דמדומים", אך שני הנ"ל משתייכים לצד הפנטסטי של ספריית הנוער בעוד "משחקי הרעב" הוא מדע בדיוני, ובפרט סיפור דיסטופיה. בעקבות ההצלחה התגבש לו תת הז'אנר הפופולרי "תעשו לי כמו משחקי הרעב", וכפטריות אטומיות אחרי הגשם הופיעו עיבודים קולנועיים ל"מפוצלים", "הרץ במבוך", "המעניק" (המקור הספרותי ותיק מסוזן קולינס) ואפילו "המשחק של אנדר" (ותיק עוד יותר, אך עוסק בנושאים דומים).
"משחקי הרעב" הוא אולי הצלחה ענקית, אבל הוא דאונר לא קטן, וגם כל הנ"ל די מדכאים את הצורה, לא רק אבל גם בגלל איכותם הקולנועית המפוקפקת. תוסיפו לזה את הרומן המייגע ורצוף הדרמות של בלה ואדוארד ואת מה שנהיה בשנים האחרונות מג'סטין ביבר, וקיבלתם דור שזה די נס שאחוז ההתאבדויות בו לא גבוה בהרבה. לא נתפלא אם רוב ילידי 1998 ומעלה הם בעצם פרנואידים שבטוחים שהממשלות מסביב לעולם לא מפסיקות לבלוש אחריהן, להסיח את דעתם בלחם ושעשועים ולשסות אותם האחד בשני למוות. אה, רגע.
4. הצדעת שלוש האצבעות
אתם אולי מכירים את התנועה הזו כסמל תנועת הצופים, אך במחוז 12, ביתה של קטניס אוורדין, הצמדת שלוש אצבעות אל הפה ואז הנפת היד באוויר היא מחווה שמשמעותה אהבה, הערכה או פרידה מאדם קרוב. אוורדין נפרדת בהצדעה כזו ממשפחתה בדרך אל המשחקים, ומאוחר יותר משתמשת בה כשלום אחרון לבעלת הברית שלה, רו, לאחר שזו נרצחת. התנועה מתפשטת מהמסך אל שאר המחוזות הדמיוניים של פנאם, בייחוד המחוז ממנו הגיעה רו, והיא הופכת לסמל המאבק בקפיטול. השימוש בה נאסר ואלה שעוברים על האיסור נעצרים או מוצאים להורג במקום.
בנובמבר אשתקד, עם יציאתו לאקרנים של "עורבני חקיין - חלק 1", הפכה המחווה לאחד מסמלי המחאה נגד החונטה הצבאית בתאילנד, שהחלה חצי שנה קודם לכן. "משחקי הרעב" נמצאים כאן בחברה טובה - סמלים נוספים שאימצו להם המתנגדים התאילנדים לממשל הצבאי הם הספר "1984" (וקריאתו במקומות ציבוריים בפרט) וכן חלוקה של סנדוויצ'ים חינם "למען הדמוקרטיה". התנועה הפכה אסורה ואקטיביסטים שהשתמשו בה נעצרו, רשת בתי הקולנוע במדינה אף הפסיקה להקרין את הסרט מחשש לעימותים פוליטיים, והידיעה על כל אלה התפשטה בתקשורת המערבית והובילה גם לתגובות מעודדות מצד השחקנים בסרט. הממשל הצבאי בוטל באפריל האחרון, וגם אם הסרט לא הוביל לכך ישירות, יש להניח כי משיכת תשומת הלב העולמית לנושא באמצעות פיסה ממוצר תרבותי אקטואלי לא הזיקה.
5. פתאום כולם רוצים חץ וקשת
בסמוך ל"משחקי הרעב" הגיעו לקולנוע גם "אמיצה" ו"הנוקמים", שהציגו את החצים ככלי נשק לגיטימי ואפילו מגניב. עם זאת, עוסקים בתחום ציינו כי העובדה שקטניס אוורדין משתמשת בחץ ובקשת באופן כמעט בלעדי לאורך הסדרה (ג'ניפר לורנס אומנה לתפקיד ע"י קשת שבאמתחתו חמש מדליות אולימפיות) עשתה נפלאות לספורט הזה. גם יצרני אביזרים לתחפושות כנראה מרוצים מזה.
6. רגע, אז יש דבר כזה עורבני חקיין?
צפרים ברחבי העולם ודאי נשאלים בדיוק על כך בכל פעם שהם פוגשים תיכוניסטים. חיפוש השאלה באנגלית בגוגל מוביל ל-433,000 תוצאות, שאפשר לייחס בלעדית לצופי הסרטים, שכן היווצרותו של הזן הדמיוני הזה מתואר בפירוט בספרים.
7. שקיעת הריאליטי הטלוויזיוני בעקבות הסאטירה החריפה
פחחח.