על זרועה של עדי ליניאל, קצת מעל פרק כף היד, נצרב השבוע קעקוע חדש. שתי ציפורי דרור קטנות, נושקות לא נושקות, שעדיין בוערות על העור וכואבות בכל תנועה. בבוקר יום רביעי האחרון, יממה אחרי שנודע לה כי אחותה הבכורה ימית נהרגה בהתהפכות אוטובוס בדרך המוות בפרו, מיהרה למכון הקעקועים וביקשה להנציח. ציפור אחת לימית, השנייה עבור ערד, אחיה שנפטר לפני שנתיים וחצי ממחלה קשה. את התמונה של היד האדומה העלתה לפייסבוק ותייגה את שני אחיה, אלה ש"עפו" לה והשאירו אותה לבד. "ערד וימית, שתי ציפורי הדרור שלי", כתבה.
היא נכנסת לחדרה של ימית בבית המשפחה בכוכב יאיר. בחוץ, ההורים מיכל ואבי מקבלים את ההמונים המגיעים לנחם, אבל כאן שקט. החדר, היא אומרת, נותר בדיוק כפי שימית עזבה אותו. ציורים שציירה מונחים על המיטה, לוח השעם עם התמונות ניצב גאה וצבעוני, ומשפט אחד שכתבה עליו באותיות גדולות בולט למרחוק: What doesn't kill you – makes you stronger. או בעברית: מה שלא הורג אותך, מחשל. עדי חושבת על המשמעות ונושמת לרגע. "אירוני", היא ממלמלת.
"היא כתבה את המשפט אחרי מותו של ערד ומאוד האמינה בזה", היא אומרת בשקט. "כשכל זה קרה, ההתמודדות עם המוות שלו הייתה לה מאוד קשה, ובימים שאחרי היינו ישנות ביחד במיטה הזאת כדי לא לישון לבד. אתמול ניסיתי להתמודד אבל לא יכולתי לבוא לישון עם ימית, אז נכנסתי לישון במיטה עם ההורים. אני לא מצליחה להבין את זה. לא הספקנו לסיים תהליך אחד של אבל, וכבר אנחנו צריכים להתמודד עם אחר".
ימית תמיד הייתה איתו
ימית נולדה בלוס אנג'לס לפני 22 שנה. ההורים עברו לשם בעקבות עבודה שמצא שם האב, ועם הולדתה חזרו לישראל והתמקמו בכוכב יאיר. מיכל החלה לעבוד בשירות טלמרקטינג בבית לדיור מוגן בכפר סבא ואבי, העוסק בייבוא, בנה משרד בתוך ביתם הפרטי. ימית העבירה ילדות מאושרת במרחבים של היישוב, ואת לימודיה התיכוניים עשתה במגמת האמנות של בית הספר אורט שפירא בכפר סבא. לאחר שירותה הצבאי כמשק"ית ת"ש בחטיבה המרחבית בנימין, היא החלה ללמוד בסטודיו B6 במכינה לקראת לימודי תקשורת חזותית, והפסיקה כדי להצטרף לטיול של בן זוגה יאיר בדרום אמריקה.
"היא הייתה ילדה מוכשרת מאוד. כלומר, היא עדיין", אומר אבי, מנסה לתפוס רגע פרטי במשרד בתוך ההמולה שמסביב. "זאת הבת הבכורה שלנו, וכשהיא נולדה נהגתי להגיע כל יום מוקדם הביתה ולקחת אותה לפארק. היה לי חשוב לבלות איתה הרבה. ימית השתתפה בתחרויות התעמלות אמנותית וזכתה בעבר גם במקום הראשון באליפות ישראל, עד שהפסיקה מחשש שזה יפגע בבריאות שלה. היא גם אהבה מאוד לרקוד והייתה מציירת מאוד יפה. היא רצתה להתחיל ללמוד במכון הטכנולוגי בחולון".
לאורך השנים, הוא מספר, לכל אחד מבני המשפחה היו את תחומי עיסוקיו הפרטיים, אבל לכולם היה עיסוק אחד מרכזי ומשותף – הבן ערד, שסבל כל חייו מתסמונת VCFS, ליקוי מולד המתאפיין בקשיי למידה, מום בלב והפרעות התנהגות קיצוניות. זאב בן-דור, קרוב משפחה שהיה קרוב במיוחד לימית, מעיד שהטיפול בו דרש מההבנות להתבגר מהר במיוחד. "ערד סבל מסינדרום מאוד קשה שלא אפשר לו להיות רגע בנחת", הוא אומר. "הוא היה היפראקטיבי, לא מצא שקט לרגע והצריך טיפול 24 שעות ביממה. בנוסף לכך הוא גם עבר סדרה של ניתוחי לב. נוצר מצב שבו גם ימית לקחה, בלית ברירה, חלק גדול מהטיפול בו, וזה הגיע על חשבון הרבה דברים אחרים שנערות רגילות עושות בדרך כלל".
אלא שימית, מספרים כולם, לא התלוננה לרגע. הקשר בינה ובין אחיה היה הדוק ביותר, והיא התעקשה להיות שם לצידו גם ברגעים הקשים ביותר, כולל בימים האינסופיים שבילה במוסדות רפואיים. "אני זוכר אותה היטב ברגעים שבהם אני הייתי בא לבקר אותו בבית החולים", מספר בן-דור. "היא סיפקה מנוחה להורים שלה. הגיעה לטפל בו כדי שיוכל לנוח, אבל לא עשתה את זה כדי סתם לשבת בצד ולנוח. בכל פעם שראיתי אותה היא תמיד טיפלה בו איכשהו: סידרה את הכרית, את הזונדה, את השמיכה".
חן לוי, חברתה של ימית מתקופת שירותה הצבאי, מספרת שאחיה היה תמיד בראש מעייניה, גם כשעול המחלה שלו כבר נהיה כבד מנשוא. "אני זוכרת את התקופה הקשה ההיא. באיזשהו שלב הייתה כבר באוויר תחושה כזאת של די, שאולי כבר עדיף שינתקו אותו מכל המכשירים ויתנו לו לנוח כי הוא סבל מאוד, אבל היא אף פעם לא הפסיקה לחייך והתמודדה עם זה כל כך יפה. בתור הבכורה היא הייתה זאת שתמיד חיזקה את אחותה ואת ההורים. גם לי היא תמיד הייתה אומרת 'הכל יהיה בסדר'".
לפני כשלוש שנים הדרדר מצבו של ערד. חיידק חריף תקף אותו, התפשט במהירות לליבו ויצר זיהום מסוכן. בגיל 17 וחצי, אחרי תשעה חודשים מסויטים של מאבק יומיומי והתדרדרות מתמדת, הוא נפטר. "ערד היה צריך לעבור סדרה של ניתוחי לב, ולקראת הסוף הוא כבר שקע בתרדמת", אומרת האם מיכל בדמעות. "הוא לא היה ילד רגיל, אבל הוא היה אדם מדהים, גיבור אמיתי שנלחם בכל רמ"ח איבריו כדי להישאר בחיים. כשארך לו השיער בבית החולים, החלטנו יום אחד לספר אותו. אחת הרופאות נכנסה, ראתה את זה ואמרה מיד 'מה עשיתם? לקחתם לו את כל הכוח, כמו שמשון הגיבור'. הוא באמת היה גיבור. יומיים אחרי זה הוא נפטר".
האוטובוס התהפך כשהם מחובקים
מותו של ערד, כצפוי, השפיע בצורה דרמטית על המשפחה. "תקופת מחנה ההסגר שלהם למעשה תמה, וזה היה מאוד לא פשוט", אומר בן-דור. "במשך יותר מ-17 שנים הם היו מנותקים מחיים נורמליים של בני אדם, סבבו כל הזמן סביב ערד, ופתאום הם היו צריכים להתרגל לחופש הזה".
"זאת הייתה תקופה קשה מאוד, אבל היה לנו מאוד חשוב לאחד את המשפחה", אומרת מיכל. "נסענו הרבה ביחד וטיילנו כמה שרק יכולנו. אבי אפילו מצא לעצמו עיסוק חדש באותה תקופה - בניית בר משקאות בחצר שלנו. זאת הייתה התרפיה שלו".
ימית, הם מספרים, הפנתה את הכאב העמוק שליווה את תקופת המחלה והאובדן לאמנות שיצרה, בעיקר ציור. "הרבה מאוד מהיצירות שלה עסקו באח שלה, ודרכיהן יכולתי לראות את העולם שלה", אומר בן-דור. "הבנתי שהעולם של אחיה פשוט מילא אותה לגמרי, וניסיתי לומר לה שכדאי שתפתח לדברים אחרים, שתעסוק במה שנערות בגילה אמורות לעסוק, אבל ללא הצלחה. רק כשערד נפטר היא התחילה את חייה באמת. אז החלו שנתיים וחצי שבהן היא נפתחה לעולם, קצת יותר התבגרה ואפילו הכירה בחור. זאת באמת הייתה התקופה הכי מאושרת בשבילה, היא סוף כל סוף התחילה לחיות".
באפריל האחרון, כאמור, עלתה ימית על מטוס והצטרפה ליאיר, בן זוגה מזה שנה וחצי, למסע משותף בדרום אמריקה. "הם טיילו ביחד והיא סיפרה שהיא ממש מאושרת", אומרת מיכל. "הוא נסע חודש וחצי לפני כן כדי לעשות קצת טראקים, אבל היא לא הייתה מוכנה להצטרף, פחדה מדי. התוכנית שלהם הייתה להמשיך בפרו, לנסוע להירגע קצת בחופי מקסיקו ואז לחזור הביתה ולהתחיל ללמוד, כשלנו היה ברור שהם עומדים להתחתן. היה להם קשר מדהים באמת, מיוחד מאוד, והאמת היא שאפילו כבר התחלנו להסתכל על שמלות כלה".
ובאמת, באחת משיחות הטלפון שלהן, גילתה ימית לאחותה הקטנה שהשניים מתכננים להקדים את החזרה שלהם ארצה ביומיים ולהודיע למשפחות על כוונתם להתחתן. "היה לה ולי קשר מאוד מיוחד", אומרת עדי, משתהה לרגע. "פעם היינו רבות הרבה, אבל בתקופה שבה היא הייתה בחו"ל התקרבנו מאוד, ופתאום גם מצאתי את עצמי ממש מחכה כל הזמן לשיחה הזאת איתה ולעדכונים. זה היה לי חשוב".
אלא שביום שלישי האחרון ימית לא התקשרה, ובמהרה התגלתה הסיבה הנוראית: במהלך נסיעה של כ-12 שעות מקוסקו לבירה לימה, בסמוך לעיר אויקוצ'אן, האוטובוס שבו נסעה יחד עם יאיר התהפך בדרך המוות הידועה לשמצה. השניים ישבו מחובקים בקומה השנייה של האוטובוס כשקרה האסון, וימית נהרגה במקום. "היא ישבה ליד החלון ועפה ראשונה. כנראה שמיד קיבלה מכה בראש כי ירד לה דם מהפה ומהאף", מספרת מיכל. "יאיר שבר את הצלעות אבל ניסה להחיות אותה. הוא כבר ראה שאין לה דופק".
את ההודעה הקשה קיבל ראשון אבי, בעת ששהה בבית. "פתאום ראיתי שמגיעים אלינו רופאת היישוב שהיא גם חברה שלנו, קב"ט, קצין משטרה ועובדת סוציאלית", הוא מספר. "יצאתי אליהם ובכניסה לבית הרופאה חיבקה אותי ואמרה: 'בוא תכנס. קרה אסון". חשבתי שאולי קרה משהו למיכל, בדרך לעבודה, אבל ממש לא חשבתי על ימית. לא האמנתי".
"אני הייתי בעבודה כשהתקשרו אליי ואמרו להגיע מיד הביתה", משתפת מיכל. "אפילו לא העלתי לרגע בדעתי שזאת הבת שלי, שקרה לה משהו. מבחינתי, ימית הייתה במקום מוגן, בשיא הכיף והאושר שלה. הרי יום לפני כן עוד דיברנו במשך שעה וחצי בסקייפ והיא סיפרה לי בדיוק שהם קנו כרטיסי טיסה למקסיקו". היא משתתקת לרגע ואז פולטת: "זה פשוט לא ייאמן. במקום לחתן את הילדים שלנו, אנחנו קוברים אותם אחד אחד. זאת תחושה נוראית".
צריך להמשיך בחיים
אל בית המשפחה בכוכב יאיר לא מפסיקים מנחמים להגיע. חברותיה של האם, במין ריטואל אכזרי במיוחד, נראות כבר כמעט מתורגלות לסיטואציה – עובדות במטבח, רוחצות ענבים ועוברות בין הבאים ושבים כשהן מציעות קרואסונים מתוקים מארומה. אמו של אבי, ניצולת שואה בת 90 שאיבדה את משפחתה במחנות, ישובה על כיסא ומשעינה את ראשה על ידה. עיניה לחות אך היא אינה בוכה, רק פולטת לסירוגין "איך זה יכול להיות?". כשמציעים לה ללכת לנוח היא מסרבת, מתעקשת להפגין חוזק. "במהלך הטיול ימית הקפידה להתקשר אליה בכל יום שישי", מספרת מיכל. "בשיחת הטלפון האחרונה שלהם היא אמרה לה 'סבתא, אני עוד מעט חוזרת ואת כבר תראי איזה פינוקים אני מכינה לך".
מיכל עצמה מנסה לשדר חוזק. אבי בטלפונים, מנסה לבטל את הטיסה שתכנן עם אשתו וחברים, והיא בינתיים מסבירה לכולם שהכביש כלל לא היה מסוכן ושתאונות קורות גם בארץ, קובעת שהיא שמחה שימית נסעה לטייל וש"המציאות חזקה מהכל". כשמתעכבים עוד קצת, היא מודה בקול חלש שההתמודדות בפעם השנייה כמעט בלתי אפשרית, שלא ניתן לשאת את זה. אבי מהנהן בהסכמה.
"שני המקרים הם אובדן, אחד שמתכוננים אליו ואחד שפשוט הגיע פתאום באופן הכי לא צפוי", הוא אומר. "איבדתי כבר ילד בנסיבות אחרות. ממחלה, מחיים אכזריים. זה היה נורא אבל שונה בתכלית. כאן זה הגיע בהפתעה. לא חשבתי שלימית יכול לקרות משהו רע, היא אפילו לא עשתה דברים מסוכנים. כשיאיר צנח צניחה חופשית היא לא הסכימה להצטרף, שמרה על עצמה. אנחנו עדיין לא קולטים שזה המצב. לאבד שני ילדים בשנתיים וחצי זה לא הגיוני".
כעת עדי היא היחידה בחיים, ואבי ומיכל מדגישים שלמרות האובדן הגדול, הם לא מתכוונים לאפשר לה לשקוע בתוך השכול. "אתמול שכנענו אותה לצאת בערב עם חברים כדי להתאוורר קצת", מספרת האם, "זה חשוב בשבילה".
באוקטובר הקרוב היא תתגייס לחיל המודיעין. השירות שלה, היא יודעת, אמור להתרחש בבסיס צה"לי סגור ומרוחק מהבית. כעת, בעקבות האסון, היא שוקלת לבקש העברה לשירות קרוב לבית. "זה קשה אבל זאת בחירה שלה בלבד והיא צריכה לעשות מה שטוב לה", אומרת מיכל. "היא צריכה להמשיך בחייה. אני לא רוצה שנעביר לה את הפחדים והחרדות שלי וגם לא רוצה לכבול אותה".
"הם משאירים את הבחירה בידיים שלי, אבל אני חושבת שמגיע להם שאהיה פה לידם", אומרת עדי ומוסיפה שבקרוב תחליף את תמונת אחיה מעל המיטה בתמונה משותפת של כל האחים. קצת אחר כך, מסיים אבי שיחה עם אנשי משרד החוץ והשגרירות לגבי העברת גופתה של בתו. "אנחנו לא רוצים לקיים את ההלוויה לפני שיאיר יחזור הביתה, אנחנו רוצים שהוא יהיה שם", הוא מספר, מביט על מה שנותר ממשפחתו. "בכל מקרה, ביום שישי בערב היא כבר תהיה פה. ימית בדרך אלינו, אנחנו מחכים לה".