בראשית היו סוכריות. אני בת שמונה או שבע והולכת עם אמא לכיוון בית הכנסת המקומי, המחולק לאשכנזים וספרדים. אני עדיין לא צמה צום מלא, אבל כבר בקיאה בהלכות שופרים וממתקים, יודעת שהאשכנזים מקדימים לסיים את התפילות ולחלק סוכריות לילדים ולצמים. אני מרימה עיניים לאמא ושואלת אותה מה אני? אמא עונה שהיא אשכנזייה ואבא ספרדי, אבל בכל מה שנוגע למסורת אנחנו ספרדים. אמא מתכוונת שאני גם וגם, אבל התשובה שלה מכילה עוד מסר, סמוי. באותו רגע אני מבינה שמה שהגוף שלי מצליח להכיל, שני מטענים גנטיים שונים ושתי שושלות, המציאות הישראלית אינה מצליחה, ותובעת ממני להכריע: "או או". אני גם מבינה שלפחות באותו יום, כספרדייה, לא אהיה ראשונה לסוכריות אלא זללנית שאריות.
אבל בשני העשורים הקרובים של חיי, עד כאן הספרדיות. אבי, שגדל בשכונת התקווה, יצא לעבודה לפני שהתעוררנו וחזר רק סמוך לשעת השינה, נחשב להצלחה מפתיעה שכנגד כל הסיכויים. אמי אפורת העיניים גדלה במשק רחב, בין מטע אפרסקים לרפת וללול, ישנה בכל צהריים שלאף שטונדה קודש ובילתה איתנו את רוב ימי החול והחופשות. רק בדיעבד אני יודעת לנסח את התפיסה הבינארית הילדית שהתקבעה אצלי: להיות אשכנזייה משמעו להיות בת תרבות אצילה ובעלת זכות. להיות ספרדייה משמעו להיות כנועה למסורתיות פרימיטיבית, כלואה בנפש סוערת ובקיום שהוא מלחמת הישרדות. נכון, האוכל חם וטעים, אבל הוא בא במחיר של ירכיים בשרניות ואגן ים תיכוני.
"בטח רואים. בלבן של העין רואים"
איך יכולה נערה חומת עין ושחורת שיער לבחור בזהות אשכנזית? כמו רבים מבני המשפחה שלי נהגתי רוב חיי לבטא את שם המשפחה שלי עם י' נוספת. "אליה" הוא לא אמזלג ולא שטרית, אבל "איליה" הוא אפילו חמקמק יותר לזיהוי. הקידוש של שישי נקרא אצלנו עד היום על פי הנוסח הספרדי, ובפסח אפשר למצוא בארונות המטבח קטניות, אבל מכל בחינה אחרת, הבית שגדלתי בו היה בעל צביון אשכנזי מובהק. שמענו בבית מוזיקה קלאסית, ביטלס, חווה אלברשטיין ואריק איינשטיין; אכלנו גבינות הולנדיות, צרפתיות, פסטות מוקרמות, מיונז וגבץ', וחונכנו להעריך אינטלקט וגינוני שולחן. קראתי ביאליק, לאה גולדברג, וגם האסופית ונשים קטנות, הכרתי בעל פה את המיתולוגיות היווניות, אבל על סיפורי אלף לילה ולילה שמעתי רק לקראת סוף בית הספר היסודי. כשהגעתי לחטיבת הביניים וקניתי את המייקאפ הראשון שלי כמובן שבחרתי בגוון אייבורי, הבהיר ביותר, כשבפועל, גם בחורף אפור במיוחד, עור הפנים שלי לא יורד מתחת לבז'. מרחתי קרם הגנה באופן קבוע, אכלתי סושי בידענות ומיומנות שרכשתי בפריז, אבל חומוס מבחינתי נולד בקופסת פלסטיק בסופר. הערתי לחברים שאחזו את המזלג בימין וחתכו עם הצד הקהה של הסכין, אמרתי תודה ובבקשה הרבה יותר ממה שצריך, אבל לא ידעתי איך לחבק חברה גם כשהגוף ממש תבע ממני תנועה, לא בירכתי אף אחד לשלום בנשיקה, והדרך היחידה להביע אהבה היתה ניסוח מחמאות במכתבים בעלי שוליים רחבים וכותרת עליונה ותחתונה.
בין הילדים שגדלו איתי בערד לא היה קשה להתקבל כאשכנזייה מובהקת, וכך, במשך שנים, נהנתי משקט עדתי. ואולי נהנתי הוא שימוש בפועל שגוי, למעשה שמרתי, נלחמתי והתבצרתי בתוך שקט מלאכותי ומדומה. המלחמה האמיתית הייתה להדחיק את האירועים יוצאי הדופן. כך למשל, כנערה שמנמנה עם גשר, לא היתה לי משאת נפש גדולה יותר מאשר שמישהו יגיד לי שאני יפה. אבל כשדוד ראובן האירופאי הגיע לביקור וקרא בשמחה, מעל סלט הוולדורף והכרוב הממולא, ש"יש לה יופי מזרחי", לא הצלחתי לבלוע את העלבון הצורב ונמלטתי בכעס מהשולחן. שנתיים אחר-כך, במרפאה של בסיס חיל הים, סיפרתי לחברים עוד סיפור על סבי הגרמני הקומוניסט. "את?! אשכנזייה?!", תבע אחד מהם, פולני טהור וירוק עיניים. "מה, לא רואים?", שאלתי. "רואים", הוא ענה. "בטח רואים. בלבן של העין רואים". אחר כך כבר לא היינו חברים.
ככל שהתבגרתי, גיליתי שהבחירה להיות אשכנזיה או מזרחית פחות נתונה בידיי. היא יותר ברשות החברה. אבל השתדלתי להמשיך בשלי, ובנחישות: עדיין תפסתי את הספרדיות כעולם פשטני, בלתי רצוי, מסורתי וחשוך. מג'יין אוסטין עברתי לוירג'ינה וולף, מדליה רביקוביץ' ליונה וולך, מהפיקיסיז לדבנדרה בנהארט. כשאחי לקח אותי לחומוסיה בפעם הראשונה בחיי, כשהייתי בת 20, הזדעזעתי מהרעיון של לחלוק שולחן עם זרים, התיישבתי חמוצה וסגורת איברים וסרבתי לטמון פיתה בצלחת עמוסת השמן והתבלינים.
ואז התאהבתי. בן זוגי היה, כמוני, ילד תערובת. בהיר ממני, תל אביבי ממני, אבל כזה שלא מפחד להחצין את השורשים הלבנטינים שלו. בנסיעות הוא אהב לשמוע את החומרים הישנים של אייל, בימי שישי את זוהר ארגוב, ובניגוד אליי ידע להעריך לא רק סושי, אלא גם חומוס ותבשיל שעועית וקציצות. ובבית המשפחה שלו אף אחד לא תבע ממני לנשל שושלת אחת, לבחור: אשכנזיה או מזרחית. שם פגשתי צבעוניות וחום, גם מהצד הספרדי, של האבא, וגם מצד האמא. ולא רק הוא: כל בני הזוג המשמעותיים שלי היו בנים למשפחות מעורבות: בבתים שלהם לא נדרשתי בהכרעה וכן קיבלתי הכרה על הייחוד שלי, היה עניין מאיזה עיר בסוריה הגיע סבתי הספרדייה לצד התבדחויות ביידיש וסקרנות לגבי הווריאציה הייחודית של סבתי היוגוסלבית לקניידלעך. בחירה לא מודעת, אבל לא מקרית בעיניי.
לא קראו לי פרחה בתחנה המרכזית
החזרה לנכסים הספרדיים נעשתה בצעדי תינוק ושלא מדעת. הפריצה מן התחושה אל התודעה קרתה רק כמה שנים אחר כך, כשישבתי עם חברה טובה, מרוקאית משני הצדדים. המטפל שלה, היא סיפרה, העלה לדיון את המקורות הצפון אפריקאיים שלה. מה פתאום, הרמתי גבות וקול. מה זאת אומרת? למי אכפת מכל העניין הזה היום, כמעט עשור לתוך האלף השלישי? אם כבר, טענתי באוזניה, האשכנזים היום הם הנרדפים, המדוכאים והמופלים לרעה, בביטויים כמו "צהוב", "חלבי", "משתכנז". התגובה שלי היתה כל כך גועשת ונרעשת שגם אני לא יכולתי שלא לתהות על עומק העלבון שנפער בתוכי. הכרתי לראשונה בכך שקיימת אפליה במציאות הישראלית, אבל יותר מזה: פגשתי לראשונה את האפליה שקיימת בתוכי כלפי עצמי.
נכון, לא התעוררתי אל הזהות המזרחית שלי כי קראו לי פרחה בתחנה המרכזית. גם לא כי דחו אותי מקורס טיס בגלל חזות לא מספיק מערבית. אבל זה בדיוק העניין איתנו, הילדים המעורבים: אנחנו מדלגים בין הסטיגמות, בוחרים לעצמנו בכל סיטואציה את התחפושת המתאימה. אבל כל זמן שמדובר בהחצנה של צד אחד – זו תמיד תחפושת. אנחנו גם האשם וגם הקרבן. גם הגרבוזים וגם מנשקי הקמעות. בבת אחת כל נכסי התרבות שינקתי מהם ושהיו מזוני הרוחני היו בעיניי לפושעים. את המייק אפ הבהיר החלפתי ברביצה של שעות על החוף בלי כובע וללא קרם הגנה, מתגאה בגנטיקה המזרחית המאפשרת לי חשיפה לשמש נטולת כוויות. הכרתי את אום כולתום, את סייד דרוויש, ובסמינר הקלסיקונים הגדולים בחרתי לכתוב על יהודה בורלא, הסופר המזרחי היחיד מבין רשימה של ארבעים כותבים.
החיבור לשורשים העיראקיים והחלבים שלי הגיע בתזמון מושלם עם המעבר לתל אביב. החלפתי את ההעדפה לסושי באנינות חומוסיות, עברתי מהפוך על סויה לקפה טורקי, שמטתי את הפינצטה במטרה לשחרר את הגבות השחורות, ופלטתי בטון לא מתאמץ ולא מתחזה כינויי חיבה כמו "נשמה" ו"חיים". וקרה עוד דבר: התחלתי להדליק נרות שבת, לקרוא קהלת, יונה. השנה צמתי ביום כיפור בפעם הראשונה בחיי, והלכתי לעמוד בין המתפללים והמתפללות בתפילת נעילה. המסורת, שבתור נערה תפסתי כאמונה תפלה שמעמידה את קיומי הנאור בסכנה, נראית לי היום כהזדמנות, כדלת כניסה לתחושה של שייכות, של מפגש עם עבר אבוד. לא מסגרת שרירותית ומחייבת שאינה מתחשבת בי, אלא מרחב גמיש בו מותר לי להסתובב בסקרנות, וללקט את מה שאני מוצאת בו את עצמי.
גם אירועים משפחתיים, שפעם הייתי מפגינה בהם קרירות, התנשאות ושאט נפש, הפכו להיות הזדמנות לחגיגה, לקבלה ונתינה של חום ושמחה. בחינה של אחי וכלתו המרוקאית-טוניסאית רקדתי יחד עם ההורים שלי, כולנו במחלפות המרוקאיות, ובפעם הראשונה תקשרנו לא באמצעות מילים, אלא דרך הגוף. כשאמא שלי ואני רקדנו יחד עברה בי לרגע ההכרה שזו הפעם הראשונה אחרי כמעט שלושים שנה שאני פוגשת את הגוף הזה, שממנו באתי. התגעגעתי.
לא זה ולא זה
עוד מענה לגעגוע הזה מצאתי באירועי שירה. לא האירועים האפלוליים שהייתי רגילה אליהם, שנערכו במרתפים והמשתתפים בהם הקריאו לאט ובשקט, אלא האירועים של קבוצת השירה "ערספואטיקה" - קבוצת משוררים מזרחים, צעירים, שקראו שירה בשמש, במנעד קולי רחב, תוך כדי נענוע של האגן. אבל המילים והתוכן שוב עוררו מחלוקת בתוכי. רועי חסן כתב, "לא התאבלתי על קניוק ושרפתי את הספרים של נתן זך", ובשיר אחר – "ביאליק מת לפני אלף שנה, ונתן זך חי כבר אלף שנה ותיכף ימות", ואני כעסתי פעמיים: פעם אחת על ביאליק ועל זך, שתבעו לעצמם את כל המרחב הציבורי, וקולם היה היחיד שנשמע. ופעם שנייה כעסתי על התביעה להשתיק אותם. כשצפיתי בסדרה הדוקומנטרית "ערסים ופרחות", כשעקבתי אחרי הפרקים של "השד העדתי" של אמנון לוי, הרגשתי שמספרים לי על מלחמה בין הטובים לרעים, בין האור לחושך – ובמובן החומרי ביותר, שטח הלחימה היה הגוף שלי.
הבנתי שכמו שבבית הספר למדתי רק את ההיסטוריה של המערב, או כמו שבגל"צ לא השמיעו אף שיר במזרחית באף תוכנית, ככה גם ב"ערסים ופרחות", בשירים של ערספואטיקה וב"השד העדתי", תובעים לתקן מציאות חלקית באמצעיים חלקיים. חברות פמיניסטיות מזרחיות טענו בפני שאין חיה כזו, אישה אשכנזייה ופמיניסטית, כי "כולכן" משרתות את התודעה העריצה של הגבר הלבן. הנערים משיכון המזרח שטיילתי איתם בהודו כינו אותי, בחיבה כנה, "הצהובה", פשוט כי לא הכרתי את כ-ל הרפרטואר של עופר לוי. החברה המרוקאית שלי כעסה עליי שאני לא מבינה את החוויות שלה, והיא צדקה: לא הייתי צריכה להילחם כדי לקבל זימון לקורס קצינות ואף אחד לא כינה אותי פרחה מעולם. הפסקתי לבטא את האשכנזיות שלי, והחלפתי אותה בניסיון להבליט רק את השורשיים הספרדיים – אבל גם זה היה ניסיון חד סטרי, והוא נתקל בתמרור דרך ללא מוצא.
הנה אחת השאלות הקשות שאני מפנה פנימה, לעצמי: גדלתי עם אבא ספרדי, מסורתי, ואקדמאי, שחינך אותי לאיפוק. ועדיין אני תופסת הבעת רגש וחום כמזרחיות. אמא שלי היא מארחת נדיבה, בעלת עולם רגשי סוער, ובכל זאת אני השתכנעתי שקרירות וניכור הם ערכים אשכנזיים. איך זה קרה? הרי במידה מסוימת, כולנו ילדים מעורבים: אבא שלי, שנתפס כספרדי, הוא בן לאבא עיראקי ולאמא חלבית, שתי קהילות בעלות מאפיינים, מנהגים, ניגונים ותיבולים ייחודיים. אמא שלי, ה"אשכנזייה", היא בת לאב גרמני יקי ולאמא יגוסלבית מהאיזור הקרואטי.
כשבחרתי להחצין את האשכנזיות שלי לא דגמתי את האישיות הייחודית והמורכבת של אימי. עקבתי אחר המודל הסטריאוטיפי. כשרציתי לעבור כספרדייה מן המניין לא התחקיתי אחר עשרות בני המשפחה השונים שלי מצד אבי, אלא שוב, החצנתי מה שלמדתי מהחברה שהוא מזרחי. הדיון העדתי הציבורי בוער, אבל אני אילמת. אני "גם זה וגם זה", אבל בדיוק באותה מידה אני "לא זה ולא זה".
"אוי, צריך ממש להכיר את הבן אדם"
עד עכשיו גוללתי את הסיפור האישי שלי, אבל אני לא לבד. רוב הילדים המעורבים מנסים, כמוני, להכריע, לבחור אחד מבין החצאים שלהם. כך מספרת לי ד"ר טליה שגיב, סוציולוגית שחקרה את נושא בני התערובת ומחברת הספר "חצי חצי", וגם היא עצמה בת תערובת. "כל מה שאת מתארת מעורר הזדהות", היא אומרת. "אני מתה על מעורבים. הם אחי ואחיותיי כולם. בתחילת המחקר חשבתי שרוב אנשי החצי-חצי מרגישים שהם פשוט ישראלים, מחויבים מאוד למדינה, ולא מתעסקים בכל העניין המיושן הזה של עדות. אבל אז גיליתי שאצל רוב האנשים שראיינתי, יש לזהות העדתית משקל בחיי היומיום, והם מרגישים שייכים יותר לצד אחד".
איך פירשת את זה?
"בהתחלה ניסיתי לספר לעצמי שהם פשוט מדברים על שאריות של הבדלים תרבותיים, לא מעמדיים. בהדרגה הבנתי שלא, שהזהות העדתית-תרבותית נשארה רלוונטית".
אני תוהה, בפניה ובפני עצמי, האם יש בכלל אפשרות אחרת. האם אפשר לא לבחור. "אנחנו קרועים לשניים, אבל גם מרוויחים משהו מהכפילות. אנחנו מחזיקים בפנים את התחושות של הקורבן ואת אלו של המקרבן, ולכן מצליחים להבין את מדיניות כור ההיתוך, אפילו להזדהות עם מטרותיה, ובו זמנית להבין איזה דיכוי זה יצר. אפשר שהלב יצא אל החבר'ה של 'הלא נחמדים' וערספואטיקה, וגם, באותה נשימה, להתעצבן כהוגן כשהם יוצרים שיח שהוא על גבול הגזענות נגד אשכנזים".
אז איזה שיח כן? "המטרה בעיניי היא להיאבק במושגים כמו 'מנטליות' ו'משתכנז'. כשאנחנו מדברים על מנטליות אנחנו מצפים להתנהגות מסוימת שכאילו חקוקה בדם. כשאנחנו אומרים על אדם שהוא משתכנז – אנחנו לוקחים ממנו את הזהות המזרחית בעוון היותו משכיל או ליברל. זו גזענות. נכון, יש לקבוצות העדפות תרבותיות, כמו איך לציין שמחות, אבל אסור להתייחס אליהן באופן גורף. כשאנחנו מדברים על הבדלים תרבותיים אנחנו נופלים מהר מאוד לתוך הדיכוטומיה של המזרחי היצרי והחם מול האשכנזי המאופק והמשכיל – חלוקה מופרכת שמחזקת את אי-השוויון הקיים".
שגיב מציעה, בנימה אופטימית, לנסות ללמוד מזהויות ביניים. "אני מאוד מעודדת מכך שיש זהויות שלא נחשבות 'מזרחי באמת' ולא 'אשכנזי באמת': טורקים, יוונים, בולגרים, וגם סורים ומצרים הם כמו ילדי החצי-חצי. הם יכולים לשחק עם הסטריאוטיפים וככה לגרום לאחרים לפקפק באמינותם. אלה עדות שלא יודעים בדיוק מה הסטריאוטיפ שלהן – לא חיובי, לא שלילי, פשוט אי אפשר לקטלג. ואז, אוי, צריך ממש להכיר את הבן אדם. אי אפשר להיעזר בשם המשפחה בשביל ליצר ציפיות לגבי מה הוא מסוגל או לא מסוגל, אם הוא טיפוס מחבק ואם הוא אוהב לקרוא. זה מעודד".
אז איך לסיים? קשה לסכם את הנושא הזה כי במידה רבה אני מסכימה עם טליה שגיב, ובמקום לסגור הייתי רוצה לפתוח. לפתוח את המבט שלי על בני המשפחה שלי, על האנשים אותם אני פוגשת, ולגלות כל אחד על הייחוד שלו. לעצמי אני מאחלת לפגוש את אותו המבט הסקרן.