"יושב מולי בחור מבית שמש עם סנדלים תנ"כיות וחולצה שעליה מצוירות שלוש בננות ושואל אותי: 'איך אני עובר מסך? אני פורנוגרפי?'. הוא התכוון לשאול אם הוא פוטוגני, אבל אני פשוט התפוצצתי מצחוק וכתבתי מיד על הטופס 'הזוכה של העונה!'".
היא צדקה. נילי בייטל משתייכת לקבוצה של נשות ואנשי מפתח שמעצבים את מה שאנחנו רואים על המסך בבית: היא מלהקת. ברקורד שלה 'האח הגדול', 'מחוברים פלוס' ו'מה שקורה באילת'. "קותי הוא דוגמא טיפוסית למישהו שיכול היה להתפספס", היא אומרת. "מלהק אחר היה יכול לפגוש אותו ולחשוב שהוא ראה עוד אלף כמוהו, שהוא 'עוד קורבן עצלן שחי על חשבון ההורים', כי הוא לא היה רואה את הניצוץ הזה״.
המקרים שבהם המלהקת מהמרת על הזוכה כבר באודישן הראשון די נדירים. "אני אישית חשבתי שטל גלבוע תודח בשבוע השני או השלישי", אומרת נילי בייטל, שגילתה את טל באודישנים למחוברים פלוס ושלחה אותה לאח הגדול, שחיפשו טבעונית לעונה החדשה שלהם. ״חשבתי שטל תבוא ותעשה המון רעש, אבל שיכול להיות שהבית לא יסבול אותה. הניצחון השלה היה הפתעה מוחלטת״. גם ההגעה של ליהיא גרינר למקום השני ב״האח הגדול״ הייתה הפתעה, ואף אחד לא צפה את משולש בין דנית, אליאב ונופר, או את ההצלחה של וובה ואלה מהמרוץ למיליון. אז מה צריך להיות באדם כדי שיהפוך לשיחת היום? השאלה הזאת היא כאב הראש של המלהקים. התשובה הראשונה היא שאף אחד לא באמת יודע. אבל כדי להביא אל מסך הטלוויזיה דמות ריאליטי, צריכים להתקיים כמה תנאים.
דרושים: אנשים שאת אומרת לעצמך שאין מצב שהם אמיתיים
התנאי הראשון הוא "לעבור מסך". מה זה אומר בדיוק? ״את לא צריכה להיות בר רפאלי כדי להיות בטלוויזיה, אבל את צריכה להיות נעימה למראה ושיהיה בך איזה קסם וכריזמה״, מסבירה בייטל. ״אני יושבת עם בן אדם פנים אל פנים, אבל רואה במוניטור איך הוא נראה על המסך, שאין לו שן שבורה או עין עצלה או חטטים בפנים. ב'הישרדות' עושים אודישן שני בבגדי ים, ב'מרוץ למיליון' רוב העונה הם בלי חולצה, אבל ב'האח הגדול' החוקים הרבה יותר קלים ויזואלית, בגלל הרצון לכלול גם אנשים עם שוני מסוים״.
"אנשים נראים אחרת במציאות ועל המסך", אומרת גם אמירה בוזגלו שהיא המלהקת שחתומה על העונה השנייה של "הכוכב הבא" וגם על "גולשי ספות", "היהודים באים", "אטלנטיקה" ו"יומני החופש הגדול" - וגם האישה שמאחורי קורס הליהוק בבית הספר למדיה make (בשיתוף קשת), והמרצה המרכזית שלו. "יש אנשים שנדלקים ברגע שהמצלמה נדלקת ויש כאלה שנכבים ברגע שהאור האדום נדלק. יש כאלה שהמצלמה מייפה אותם, יש כאלה שהיא מכערת אותם״.
מבחן בוזגלו, במקרה הזה, הוא מאוד פשוט. ״ברגע שנכנס כוכב החדר נדלק. זה גם לא משנה אם הוא האדם החמישי או החמישים שאני רואה באותו היום. כוכב הוא מישהו שגם אם אני רוצה להירדם – כשהוא דורך בחדר, הכל מתמלא באור״. רגע כזה עבר עליה כשראתה את צדוק גרמה, מתמודד העונה השניה של ״הכוכב הבא״: ״כשהוא נכנס לחדר ידעתי שהוא יהיה כוכב, זה היה ברור והוא עוד לא אמר את המילה האחרונה. אני מכירה אותו כבר שמונה שנים וישבתי עליו כל הזמן הזה: קראתי לו לפגישות בבתי קפה, בבית שלי, לא עזבתי אותו עד שהוא הסכים. זה היה חיזור של שנים וכל התכניות רצו אותו. מאוד שמחתי שהוא בא ל'הכוכב הבא'".
וכאן אנחנו מגיעים לתכונה השנייה שהופכת משתתף ריאליטי לדמות שכולנו נזכור: הדבר החמקמק והלעתים מפוקפק הקרוי אותנטיות. בעידן בו כולנו מודעים למצלמות, מתמודדים חושבים על מניפולציות ומשחקים עבור העדשה, אותנטיות היא זהב, והיא מגיעה לא פעם מחוסר מודעות משווע. אביבית בר-זוהר, וובה ואלה, ג׳קי מנחם - אלו אנשים שאנחנו זוכרים ואוהבים בגלל נקודת המבט הייחודית שלהם על החיים. ״אנחנו אוהבים טיפוסים אימפולסיביים, בלי עצם בלשון, שהכל מדליק אותם, שבאישיות שלהם יש טוויסט וכן, שסובלים מחוסר מודעות״, מודה בייטל. ״אנשים שחיים בעולם משלהם, אנשים שאת אומרת לעצמך ״לא, אין מצב שהוא אמיתי!״.
אבל ביזאר איננו מספיק כדי להניע תוכן של סדרה. בשביל זה יש צורך במרכיב אחר שהופך דמויות לגיבורות: מסע. "דמות ריאליטי טובה חייבת להיכשל או להיתקל בקושי ואז לעבור העצמה ולהתגבר עליו", בייטל מדייקת. "אין על המסך מקום להתקרבנות יתר. זו הסיבה שליאור דיין מדבר אלייך או שטהוניה היא דמות ריאליטי מושלמת: היא עוברת את הקושי וממשיכה הלאה. ראית אותה בוכה בחדר האח הגדול והרגשת את הכאב שלה ואז כשראית אותה מנצחת במשימת ההישרדות, שמחת בשבילה כאילו שזו את שניצחת. את צריכה לשאול את עצמך כצופה מה את היית עושה במקומם. מה את היית עושה במקום דרור רפאל?"
ערבי, שמאלני והומו נכנסו לווילה
פעם היה נהוג להשוות בין תכניות ריאליטי להתחלות של בדיחות. חנון, דתי, ערבי, שמאלני, לסבית. היום, מסבירים המלהקים, טייפ קאסטים מן המוכן כבר לא מספיקים. המשתתפים חייבים להכיל מורכבות, רבדים שיספיקו לעונה שלמה, שיתקלפו מול עינינו.
כשנזכרים בתכניות הריאליטי הראשונות, לפני עשור ויותר, ברור כמה השינוי הזה דרמטי. ״קחי אותי שרון״, למשל, שודרה ב-2003, ואפשר לומר על פי הקאסט שלה שככל הנראה היה מספיק להיות נאה כדי להתמודד. ההתלבטות של שרון בין גדי אינפלד ליואב שוורד החזיקה שיחות ברזיה של מדינה שלמה חצי עונה. או קחו למשל את הטייפקאסט הפופולרי של ההומו - ב״סוף הדרך״ מ-2004 אלה היו אריאל וחצב הסטרייטים יחסית. בעונה הראשונה של "האח הגדול", ב-2008, זה היה לאון שניידרובסקי, שנחשב אז דמות אוחצ׳ית שלא נראתה בעבר על המסך. היום טום באום ואוריאל יקותיאל מהמרוץ למיליון מדברים בלשון נקבה ומביאים למסך שלנו גבר מזרחי שרוקד על עקבים.
״רוב הסיכויים שרוב הקאסט של 'קחי אותי שרון' לא היה עובר היום אודישן ראשון", חורץ מלהק בכיר שלא רצה להזדהות בשמו. "פעם תכניות ריאליטי היו ידועות מראש, כמו ההרכב של 'המעגל' של דן שילון. זה היה נכון כשהז׳אנר עוד היה בחיתולים. היום, כדי שהצופה יתאהב בדמות, היא חייבת להיות הרבה יותר מורכבת. הצופה שבע, יש ריבוי של תכניות, ומלהקים אנשים ולא סטריאוטיפיים. טל גלבוע מייצגת מגזר מסוים, אבל היא גם מעניינת בפני עצמה״.
מה הופך משתתף מטייפקאסט לדמות מורכבת? כאן נכנס לתמונה התבלין שמוכר לכולנו בעיקר מריאליטי כשרונות, כמו כוכב נולד ומאסטר שף – הסיפור האישי. כן, כל מתמודד שלישי מכין סלט ובדרך מספר על מחלה קשה, שכול או התעללות. הרבה ביקורת רצה על הרגעים האלה, ואנחנו אוהבים להגיד שמדובר במניפולציה, אבל מנקודת המבט של המלהקים, אלו בדיוק הרגעים שגורמים לנו להנות ולהתחבר: ״בסופו של דבר מדובר בתכנית בידור, ומה שאת מוכרת הוא רגש, תדמית, סיפור״, מבהירה בוזגלו. ״אנשים צריכים להיות מוכשרים, אבל לא יכול להיות שהמתמודד ירדים אותך״.
בייטל מסבירה שלא רק שאנחנו רוצים לראות צדדים אחרים של המשתתפים – למשל את אורלי וילנאי, אשת החדשות הקשוחה כמהה לאמהות – אלא גם דורשים אותם עכשיו ומיד. ״בעידן בו לא תצפי בסרטון בן יותר מ-40 שניות בפיד, את גם לא תחכי עונה כדי להתחמם לקראת שיא הסיפור. את רוצה אותו מיד. דרור רפאל עזב את הבית לטובת גבר? דניאל אסייג נוסע לחפש את אמא? השיא של העלילה צריך להגיע כבר בפרק הראשון. אין לצופים סבלנות לחכות לאף אחד״.
סוד ההצלחה והבאזז לא מתקיים, כמובן, בבועה. הוא נובע מהנושאים הכי בוערים וכואבים עבורנו, הישראלים. "העונה הרביעית של האח הגדול היתה, למשל, סמוך למחאה החברתית, אז הכנסנו את סער סקלי. אם היתה עולה עונה ממש עכשיו היו מלהקים פעילים פוליטיים כדי לשקף את המציאות״.
״כשאני מלהקת אני חושבת על מה יכול לעורר דיון", אומרת בוזגלו. "את רואה שהיום נכנסים לתכניות לא סתם אנשים מעניינים אלא ממש אג׳נדות: מזרחית, טבעונית, דתית. אנשים באים להילחם לא על מיליון אלא על החשיבה שלהם, לא להיות קורבנות של הריאליטי אלא לנצל אותו".
פעם רצו לדעת מה מסעודה משדרות חושבת, היום מסעודה משדרות משתתפת בתכנית
מתוך כל הטייפקאסטים האלה, יש אחד שעבר את השינוי הרדיקלי והמואץ ביותר בעשר השנים האחרונות: מזרחים. מהבובלילים והפרידמנים המתים בעונה הראשונה של ״האח הגדול״ ועד אורטל בן דיין, וגם בדרמות ובדוקו - עספור, ערסים ופרחות, הסדרה ״פנים אמיתיות: השד העדתי״, של אמנון לוי ועד זגורי אימפריה. אחרי שנים בהן המזרחיות היתה שולית על המסך, היצוגים שלה הולכים ומתרבים, הולכים ונהיים מורכבים ומעניינים יותר. "הטלוויזיה היא לא הגורם העיקרי לשום שינוי אבל היא כן משפיעה מעט״, אומר המלהק הבכיר. ״זה לא שמישהו רואה זוג רוסים גותיים על המסך ואומר 'אני אהיה ככה!'. הטלוויזיה מסתכלת על החברה ומושפעת ממנה, הליהוק משקף את התהליכים החברתיים".
גם אמירה בוזגלו תולה לפחות חלק מהשינוי הזה בריאליטי. "אני לא חושבת שהיית רואה סדרה על גייז כמו ״אמא ואבאז״, למשל, אם לא היית רואה יציאות מהארון ודמויות גאות על המסך. 'עספור' ו'זגורי אימפריה' לא היו מגיעות למסך לפני עשור, והן כאן כי נוצרה פתיחות חברתית, שמושפעת גם מריאליטי. הריאליטי משקף את מה שקורה בחברה אבל גם מקרינה על מה שהולך להיות״.
לפעמים זה נראה נצלני כלפי המשתתפים.
"אני אישה מזרחית בעלת תודעה חברתית, ובעיניי זו תמורה חיובית. מגיעים למסך גם אנשים שלאו דוקא הגיעו מ'המקום הנכון', מאיפה שמרוחה השמנת, מגלי צה״ל. עד לפני כמה שנים התקשורת היתה קליקה סגורה והאנשים שהיו בחדשות ועל המסך שלנו הגיעו ממקום אחד. הריאליטי שיקשק הכל ואיפשר לאנשים מהפריפריות החברתיות, שלא היה להם סיכוי להגיע לטלוויזיה בעבר, לגלות שהם יכולים להיות שם. פתאום יש עוד סוגים של אנשים על המסך. פתאום יש שיח על יוסי בובליל כראש עיר או ראש ממשלה, יש ריבים על מזרחיות ואשכנזיות, טבעונות, אפליה נגד אתיופים – אלו נושאים ששום פאנל לא היה יכול לדון בהם בעצמת רגשות כמו זו שהריאליטי מעורר".
"החברה זזה והטלוויזיה זזה איתה – לפעמים יותר ממנה", אומרת המלהקת יעל אביב, שאחראית בין השאר לליהוק של "עבודה ערבית", "פולישוק" ו"הכל דבש". "יש יותר מודעות לנושא העדתי, למזרחים ואשכנזים ולנושא הפמיניסטי. דמויות של נשים היום הם לא מה שהן היו לפני עשרים שנה, הן עצמאיות יותר לרוב. בזגורי אימפריה יש ביקורת חברתית חכמה וחריפה, שפעם לא היתה על המסך שלנו, 'עבודה ערבית' לא היתה יכולה להתקיים לפני 15 שנים. אני חושבת שהיום הטלוויזיה נזהרת מסטריאוטיפים, יוצרת דמויות מורכבות יותר שעוזרות לשבור אותם, למרות שהעברה של דמות מורכבת זה עניין קשה מאוד, אבל הרצון לעשות את זה שם״.
אז האם תכניות ריאליטי ממש מניעות את השיח הציבורי, או רק רוכבות עליו? רמז לכיוון בו נעים הגלגלים אפשר למצוא בסיפור הליהוק של טהוניה רובל. שנים של עבודת ליהוק הושקעו כדי שאתיופית תהיה על המרקע שלכם. ״זה היה ליהוק מאוד קשה״, מספרת בייטל. ״האנשים שהצלחנו להביא לאודישנים היו לא מאוד ורבליים, אנשים ביישנים שלא מישירים מבט למצלמה". הנקודה הזו רגישה במיוחד, כי התדמית הביישנית, הנחבאת אל הכלים, שנואה על האתיופים ולא משחקת לטובתם, לפי דעת המלהקים. "כשאת מחפשת משתתפים מפלחי אוכלוסיה שונים, חשוב שהם ייצגו את האוכלוסיה הזאת בצורה נכונה", אומר המלהק הבכיר. "אם היינו מביאים מישהו נכלם וביישן הוא היה נבלע, או מצדיק סטריאוטיפ שהאוכלוסיה הזו סובלת ממנו, אבל טהוניה הגיעה במלוא הדרה, חכמה, יפה ובועטת״.
"היא דמות ריאליטי מושלמת, כי כשאת עוצמת עיניים - טהוניה היא לבנה", משלימה בייטל את הסיפור. "כלומר, אם היית רואה את התכנית בעיניים עצומות לא היית יודעת אם היא אתיופית. היא פשוט צברית חצופה שאין לה בעיה להילחם את המלחמות שלה״. אגב, עם הייצוג המחמיא מגיע גם חסרון: ברגע שהמשבצת החדשה מולאה בתכנית אחת – מלהקים בתכניות אחרות יניחו לה. ״אחרי שטהוניה השתתפה באח הגדול ראינו פחות ייצוג לאתיופים בהמשך. הגיוני שזה גם מה שיקרה עכשיו עם רוסים, אחרי אלה וובה, כי תמיד רוצים לחדש״, מסביר המלהק.
אז התודעה המזרחית, כמו זו הפמיניסטית והטבעונית, מגיעה אל המסך שלנו, אבל האם היא משנה משהו? אם תשאלו את פרופסור ענת פירסט מהמכללה האקדמית נתניה שחיברה עם ד״ר עמית קמה את הספר ״על ההדרה״, העוסק בהדרה של מיעוטים מהתקשורת, התשובה ברורה: לא. "אם פעם אמרו ׳אני רוצה לדעת מה מסעודה משדרות חושבת׳, היום משתפים את מסעודה משדרות בתכנית", היא אומרת. ״זה נכון שבריאליטי יש ייצוג גדול לקבוצות שונות, אבל לצערי יש השפעה לאיכות הייצוג ולא רק לכמות שלו, לא רק לכמה אנחנו רואים את הדמויות, אלא גם לאיך אנחנו רואים אותן. אז נשים עדיין נראות טוב לפני הכל ולרוב יהיו חשופות ויפות, וכשמלהקים דמויות מזרחיות עדיין ישתמשו יותר בסטריאוטיפים מאשר ישברו אותם״.
הדבר הגדול הבא
אז למרות שנראה שראינו הכל, מה הדבר הבא שמחפשים? ״עם המחאה החברתית וכל הכעס על עשירים, אנחנו מחפשים כבר תקופה בן עשירים או בת עשירים", מספרת בייטל. "כאלה שגדלו עם בריכה ומשרתים, שכבר עייפים מלנסוע לחו״ל וקיבלו BMW בגיל 16 מאמא ליום הולדת. הבן של שרי אריסון, הבת של דנקנר, הבת של יוסי מימן או מישהו עשיר כמו אחד הגינדים או האחים חג׳ג׳. אנחנו עדיין מאוד מתעניינים בכל מה שקשור לחיים הטובים ולעושר, ויהיה מעניין לראות אנשים כאלה בכל פורמט, כי אנחנו מקנאים ושופטים מיד. ברור לנו מיד שהם רעים ולא נחמדים, ואם אנחנו רואות פתאום שבירה, פוגשות פתאום מישהו טוב לב – מבחינתנו זה הזוכה".
לבייטל כבר יש את כל העונה בראש: "לשים את הנכדה של ורטהיימר עם מלצרית מרקע קשה, והן פתאום נורא מתחברות ומזדהות אחת עם השניה, ואז את כצופה תופסת את עצמך ומבינה ששפטת בן אדם רק בגלל שיש לו כסף ושאת בעצם שופטת אנשים בחיים שלך – התהליך הזה הוא כל מה שאת צריכה בשביל טלוויזיה טובה״. אבל באותו אופן שלקח שנים ללהק אתיופית, כנראה שייקח עוד זמן ללהק טייקון לריאליטי: ״בינתיים לא הצלחנו לקבל הסכמה של אף אחד, כי יש להם הרבה מה להפסיד״.
מלהק בכיר בתעשייה מספר לנו על מגזר נוסף שמעניין אותו אישית: ״אחרי הסיפור של רס"ר זידאן נהאד סייף, השוטר הדרוזי שנהרג בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף, שנלחם במחבלים ובגופו מנע פיגוע גדול יותר - יש רצון לתת חיזוק לקהילה הזו באמצעות הליהוק, להעלות אותה לתודעה. עוד לא היה ייצוג לדרוזי או בדואי ועדיין לא מצאתי את המשתתף המתאים״.