מיותר לנתח את משחק האליפות של הפועל באר שבע נגד מכבי תל אביב, בעיקר כי גם אם ב"ש לא הייתה מנצחת, היא הייתה זוכה בתואר (השני ברציפות) בעוד שבוע או שבועיים. אבל מה שקרה אתמול בנתניה לא רק היה סימפטום לכל העונה – משחק שבו היריבה מתבטלת מולה לחלוטין וקורסת תחת הלחץ המתמיד של הבאר-שבעים. הוא גם סימל – וזה העניין המשמעותי יותר – את חילופי המשמרות בכדורגל הישראלי.
נכון, למכבי ת"א נותר גמר הגביע שיכול להציל לה את העונה (לפחות ברמת סימון וי על הישג כלשהו) ולהפוך אותה מכישלון טוטאלי לאכזבה רבתי, אבל באופן סופי יש אימפריה חדשה. וזה אמנם עוד ממש מוקדם להגיד, אבל באר שבע פייבוריטית לזכות באליפות גם בעונה הבאה.
לפני הכל, ההישג הזה רשום על שמה של הבעלים אלונה ברקת. השקט שהיא משרה גם בתקופות הלחוצות, האמון שלה במערכת שהיא עומדת בראשה, ההתנהלות הבוגרת והאחראית מול שחקנים סוררים ובני משפחתם (אתם יודעים מי אתם, יעקב בוזגלו ובתיה שהר). רק באווירה כזאת אפשר להפוך קבוצה שלפני חמש שנים נלחמה נגד הירידה לאלופה הדומיננטית שהיא היום. הרבה דובר על הניהול האירופאי של מכבי ת"א בעידן מיטש גולדהאר וג'ורדי קרויף, אבל גולדהאר בקושי טרח להגיע העונה לישראל, וקרויף, מאז מותו של אביו, היה עסוק יותר בהנצחת מורשתו מאשר בהנצחת המורשת המכביסטית, וכשהתעורר זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
המהלך הגדול ביותר שעשתה ברקת הוא ההחתמה של המאמן ברק בכר לפני שנתיים. בכר, שבקרית שמונה היה מאמן מצוין, הפך בבאר שבע למאמן הטוב בישראל, בפער: טקטיקן מעולה שמשנה מערכים בצורה מבריקה תוך כדי משחק, שולט בנעשה על המגרש ללא עוררין, יודע תמיד את מי להרכיב ואת מי להחליף. האיש עשה בית ספר גם למאמני הקבוצות איתן התמודדה באר שבע בליגה האירופית. זה היה קמפיין אירופי מהגדולים שעשתה קבוצה ישראלית, והעובדה שהריצה הזו לא פגעה בבאר שבע בליגה הישראלית נזקפת גם היא לזכות בכר. כל אוהד מכבי ת"א צריך לאחל לו המשך הצלחה מסחררת בקריירה, כלומר שיחתום במועדון באירופה. ויפה שעה אחת קודם.
לבאר שבע היו העונה את הזרים הכי טובים בליגה: וואקמה, אוגו, ויטור. לבאר שבע היו העונה את הישראלים המובילים: בוזגלו, שהר, מליקסון, ראדי. לבאר שבע יש צעירים מבטיחים, אותם החתימה עם ראייה נבונה לעתיד: אוחנה, ביטון, זריהן. בזמן שבמכבי ת"א ליקטה שאריות ונפלים מרחבי הליגה, החתימה כמה זרים סהרוריים, פיטרה מאמן הרבה אחרי שהיה צריך לפטר אותו, ונראית כרגע במבוי סתום, לאלופה יש את העתודות והמרץ שימשכו אותה קדימה, וכמובן את בכר שעוד במהלך העונה הוארך חוזהו . במילים אחרות: מפגן העוצמה של הדרומיים לא הולך להיעצר בזמן הקרוב.
ויש גם את אצטדיון טרנר, מבצר בלתי עביר על סף המיתוס, שמאז שנפתח בספטמבר 2015 לא ראה הפסד ביתי בליגה. מדובר בשנה וחצי ולמעלה מ-30 משחקים. זה פסיכי. בעיר ובקבוצה יכולים רק להצטער שהם הסתפקו בתפוסה מקסימלית של 16 אלף צופים - אין ספק שבאקלים הנוכחי (בלי משחק מילים על הטמפרטורות בנגב), באר שבע הייתה יכולה למלא גם אצטדיון שיכול לאכלס 50% יותר. בפרפראזה על ארל וויליאמס, כששיחק בעצמו באימפריה לשעבר שנקראה מכבי תל אביב (כדורסל): נובאדי פאקס ווית' באר שבע אין דה טרנר.