אפשר רק לרחם על חה"כ דוד ביטן. יו"ר הקואליציה שחרב עליו עולמו עם העברת דיוני התאגיד לוועדה מיוחדת נזקק נואשות לקלף אחר שישמור אותו בכותרות, שיעזור לו לנצל עוד קצת את אדי התהילה. כמו ילד בן 3 שהצעצוע האהוב נלקח ממנו וכעת הוא בהתקף זעם שמופנה כלפי כל מי שסביבו (חלקם "רשמו שאני שמן"), ביטן בחר את הדבר הקרוב והזמין ביותר – חלילה שהוא יתאמץ עם הפרובוקציות שלו – ואמר ב"שבתרבות" בחולון שרצח רבין לא היה פוליטי, ואז ניסה לחדד והוסיף שהרצח "לא קשור לפוליטיקאים".
זה די ברור שביטן רק מחפש תשומת לב, וזו לכאורה טעות לבלוע את הפיתיון ולספק לו את מה שביקש, כפי שעשו דוברי העצרת לזכר רבין אתמול. כשיו"ר האופוזיציה הרצוג עשה זאת, למשל, הוא טעה טעות גסה ונתן לביטן מעמד שווה ערך. הרצוג צריך לדבר לראש הממשלה, לא לפיונים שלו (אגב - כשהרצוג אמר מעל הבמה ש"תם פרק ההידברות, תם פרק ממשלת האחדות", ברור שהוא התכוון ל"עד הפעם הבאה שביבי יסמס לי 'ערה?'", כן?).
אבל בכל זאת, לא מדובר בח"כ קיקיוני כמו אורן חזן או ענת ברקו או נאוה בוקר, שלפליטות הפה המכוונות והלא מכוונות שלהם אפשר להתייחס כהפוגות קומיות. ביטן הוא יו"ר הקואליציה, אדם שברשותו כוח לא מבוטל בכנסת, ודבריו דורשים התייחסות.
אז מה היה רצח רבין אם לא פוליטי? מה, יגאל עמיר תיעב את רבין על בסיס אישי? אולי היה מאוהב בו בסתר וכשהבין שתשוקתו לא תיענה בחר בפתרון טלנובלי? אגב, ביטן סתר את עצמו מבלי לדעת, או להבין, כשאמר שהרצח נעשה ע"י אדם שרצה לעצור תהליכים - ומה הם אותם תהליכים אם לא פוליטיים?
וכעת לשיא ההיתממות: הרצח "לא קשור לפוליטיקאים". אולי צריך להזכיר לביטן את התהלוכה עם ארון המתים שבה צעדו אנשי הליכוד, ואת ההפגנה בכיכר ציון שם נאמו ראשי מפלגות הימין, ובמהלכה בין היתר נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" ונשרפו תמונותיו של ראש הממשלה. ואולי צריך להזכיר לו שבשני המקרים נכח אחד, בנימין נתניהו, לימים אדונו של דוד ביטן. לא, לא צריך להזכיר לביטן את הדברים הללו, הוא יודע אותם היטב, ועסוק – כמו אדונו – בניסיונות לשכתב את ההיסטוריה.
נתניהו היה חלק בלתי נפרד ממסע ההסתה שהסתיים ברצח ראש הממשלה. מה הפלא שהוא לא הגיב להתבטאות של ביטן, לא גינה אותה, לא הבהיר אותה, וכמובן שלא התייחס לעצרת לזכרו של רבין. הפוסט היחיד שהעלה נתניהו לפייסבוק אמש היה ברכת יום הולדת לרעייתו. ובאמת, למה לערבב שמחה בשמחה.
במובן הזה, הניסיונות להתרחק מלתייג את אירועי הזיכרון בכיכר כמשהו פוליטי הוא אחד המעשים המגונים ביותר שנעשו לזכרו של רבין, בוודאי בימים בהם "שמאלני" נחשב קללה גסה ויש דה-לגיטימציה גורפת של כל מה שאינו חלק מהשלטון, כשראש הממשלה מסית בפומבי כלפי אזרחי המדינה שלו, ושליח הציבור שלו ביטן עסוק בלחפש בפייסבוק עדויות "שמאלניות" על בכירי התאגיד.
לאחר שחתן פרס ישראל ארז ביטון אמר בעצרת ש"היום פוגעים במחנה א', מחר יפגעו במחנה ב'", חייבים לחזור ולומר כי באופן קטגורי האלימות הפוליטית מגיעה מכיוון אחד בלבד. אין כאן הדדיות. יש באופן מובהק צד פוגע וצד נפגע. גם איומים על אנשי ימין מגיעים על פי רוב מצד אנשי ימין קיצוניים יותר. כל ניסיון לרמוז שיש איזון בין שני הצדדים חוטא לאמת ומבצע פשע היסטורי.