הדקות האחרונות במשחק של מכבי ת"א נגד דרושפאקה היו סוריאליסטיות. זה היה הדבר הכי רחוק מכדורסל שיכול להיות, משהו שדומה יותר לשחמט. שתי הקבוצות, באופן בלתי ספורטיבי בעליל, עשו מאמץ עילאי כדי לא לנצח במשחק: מכבי ניסתה להגיע להארכה, שבה אולי תוכל להשיג את ההפרש שיביא אותה לטופ 16 ביורוליג; והטורקים העדיפו להפסיד בנקודה או שתיים (כפי שאמנם קרה) מאשר להגיע לאותה הארכה.
במילים אחרות, מכבי נכשלה העונה לא רק בכדורסל, אלא גם במה שלא קשור לכדורסל. יחד עם זאת, מדובר בהישג חסר תקדים עבור הצהובים: לראשונה בתולדותיה, הקבוצה העפילה ליורוקאפ, בדיוק כמו אלופת המדינה הפועל ירושלים. אלא שבעוד הירושלמים עשו את זה בסטייל, התל אביבים עשו את זה תוך קביעת רף בושה וביזיון נוסף.
זו ללא ספק העונה הגרועה ביותר בהיסטוריה האירופית של המועדון המפואר, שבארון שלו יש שישה גביעי אירופה לאלופות. למעשה, אפשר לומר בצער רב שמכבי הגדולה של פעם, זו שבכל פעם שהייתה עם הגב לקיר הצליחה לייצר נס כלשהו (בדלונה, ז'לגיריס, מילאנו), הגיעה לסוף דרכה. במבט לאחור, הזכייה ביורוליג לפני שנתיים – זכייה מופרכת בכל מובן – הייתה שירת הברבור של המועדון. הישג כזה לא יוכל לחזור יותר, אפילו לא קרוב לכך, כל עוד הקבוצה מתנהלת כפי שהיא מתנהלת.
מי שחשב שהפיטורים של גיא גודס יפתרו את הבעיה ויגרמו לקבוצה היקרה ביותר בתולדות המועדון להיראות בהתאם, השלה את עצמו. גודס היה בסך הכל השעיר לעזאזל. הוא אמנם נכשל בהפקת המיטב מהסגל שעמד לרשותו, אבל המאמן הוא רק בורג קטן במערכת. האשמה האמיתית נעוצה במי שבנה את הקבוצה הזו, במי שהחתים את השחקנים. ולא רק בעונה הנוכחית, אלא גם בעונות שלפניה. מי שהחתים בזה אחר זה סנטרים שאינם סנטרים, מציאות שהתבררו כהמצאות, ו"שמות" שנרכשו בסכומי עתק רק כדי למכור עוד מנויים. אלה אותם אנשים שהחתימו מלכתחילה את גודס כמאמן, ולא נפרדו ממנו גם לאחר שורה ארוכה של כישלונות, עד שהגיע הקש ששבר את גב הגמל. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
אם תרצו, אפשר לדמות את מכבי ת"א הזו לבר רפאלי: מוצר נוצץ שייצג לכאורה את המדינה ברחבי העולם, עד שבגלל רצף החלטות לקויות איבד את היוקרה והפך למשהו נלעג, מושא לבוז ושמחה לאיד, והידרדר להיות כאחד האדם.
על פניו, המזל הכי גדול של מכבי ת"א הוא שההשתתפות שלה ביורוליג מובטחת לעשור הקרוב, בזכות השינוי הארגוני האחרון במפעל. אין דאגות מקומיות ובינלאומיות, ובעיקר – אין דאגות פיננסיות. לפחות 30 משחקים אירופאיים מובטחים בשנים הבאות. אבל זו יכולה להיות גם חרב פיפיות, כי התחרות בארץ הופכת בעצם לחסרת חשיבות, כשאין כל משמעות לזכייה באליפות, וכפועל יוצא מכל אלה גם ההשקעה באנשי מקצוע ובשחקנים לא תהיה חייבת להיות בעדיפות עליונה. למה לבזבז כסף גדול כשהכל מובטח לך מראש?
גם תזרים המזומנים ממילא צפוי לגדול, בין היתר על חשבון האוהדים - פראיירים הרי רק מתחלפים - כי אפשר להניח בסבירות גבוהה שבגלל שמספר המשחקים בעונה הבאה יגדל (לפחות 15 משחקים), גם מחירי המנויים יעלו בהתאם. וכך שכבת הביניים תמשיך ללכת ולהיעלם לטובת עוד אוהדי הצלחות, כאלה שמעודדים כשהקבוצה ביתרון ונוטשים את ההיכל מוקדם כשהיא בפיגור. הם ימשיכו להגיע עד שיבינו שלהיראות במשחקים של מכבי ת"א זה כבר לא סמל סטטוס. נראה את האוהדים האלה מגיעים בהמשך העונה הזו למשחקי היורוקאפ בימי רביעי. הימור: ההיכל לא יהיה יותר מחצי מלא.
וכך, לראשונה מזה עשרות שנים, לא הולך להיות חורף חם בהיכל. מה שמשאיר את השאלה המטרידה: מה לעזאזל עושים עכשיו בימי חמישי?