כמו בשנים האחרונות, גם השנה מתעתד יאיר לפיד להנחות את "שרים בכיכר" בערב יום הזיכרון. השורה הזו, עד לפני כמה חודשים, הייתה מעוררת פיהוק ודפדוף הלאה. איש טלוויזיה ומגיש מהדורת חדשות מרכזית שמנחה אירוע קונצנזואלי זה משהו שבקושי ראוי להתעכב עליו.
רק שאיש הטלוויזיה ומגיש מהדורת החדשות המרכזית הפך בחודשים הללו - באופן רשמי - לפוליטיקאי. פוליטיקאי שלא מתראיין, פוליטיקאי שבוחר בדיוק מתי, היכן ואיך לדבר, פוליטיקאי שרב הנסתר על הגלוי בכל מה שנוגע למצע הפוליטי שלו. אולי אפילו פוליטיקאי א-פוליטי.
לפיד, עד כה, מקפיד לשטוח את האג'נדה שלו מול קהלים שבויים: תלמידי בית ספר שרצו לשמוע הרצאה על תקשורת ובמקום זה קיבלו הבטחה לשינוי במדינה; שוחרי תרבות (נגיד) שרכשו במיטב כספם כרטיסים למופע שלו ושל רמי קליינשטיין ותמיר והלהקה, ועל הדרך קיבלו מבלי שביקשו נאום בחירות. וכעת מתווסף עוד קהל שבוי, זה שיגיע בהמוניו לכיכר כדי לשמוע שירים שקטים ולהתרגש ביחד, ועלול להיתקל במנחה הערב פולט ואומר: "הבטיחו לכם יונה, אני מתכוון לקיים".
לא התעצלתי ופניתי לגורם הרשמי שמייצג את לפיד בימים אלה – דף הפייסבוק שלו. וכך הוא ענה:
"זוהר, כמו בכל שנה אני עומד להקריא בטכס (שאני ממייסדיו) שירים של עמיחי, סומק ואלתרמן, וכמו בכל שנה במקום שכר העיריה מעבירה בשמי תרומה לילדים אוטיסטים. בוא לא נערב פוליטיקה עם יום הזיכרון".
אני מסכים לחלוטין שלא צריך לערב פוליטיקה עם יום הזיכרון, וזו בדיוק הסיבה שפוליטיקאי לא צריך להנחות את הערב הזה, ללא קשר לאופן ההנחיה. העובדה היא שיאיר לפיד ממשיך לדלג בין הטיפות, הולך עם ורוצה שתרגישו שהוא בלי. הוא בתוך הפוליטיקה, אבל מרחף מעליה. בדיוק כפי שעל אף שאמר שיפסיק – הוא עדיין מטפטף קמפיין בטוריו בידיעות אחרונות, ורק השבוע דיווח מוועידת איפא"ק וסיפר איך עמד ככה-קרוב מברק אובמה. ואתם יודעים מי זוכים להגיע למעמד כזה, "קריצה".
משבצת מרכזית כל כך כמו זו של ערב יום הזיכרון שמורה לפוליטיקאים הבכירים ביותר: נשיא המדינה, ראש הממשלה, יושב ראש הכנסת. העובדה שלפיד מקבל במה ממלכתית כזו ביום קדוש כל כך לעם ישראל, בטקס שמשודר ברדיו ובטלוויזיה, נותנת לו יתרון שאי אפשר לקנות בכסף על פני פוליטיקאים אחרים, שמולם יתמודד בעתיד. גם אם לא יגיד שום דבר פוליטי, עצם הימצאותו בעמדה הזו כפוליטיקאי, היא יותר מטעם לפגם.
אני מתקשה להאמין שלפיד לא מבין את זה.