5. עיר מסכנות

זהו, הסיוט נגמר. עונת היורוליג הסדירה הסתיימה ויותר לא צריך להמתין בחרדה לימי חמישי כדי לראות איזו מכה מכבי תל אביב תחטוף הפעם. תשכחו ממה שקורה בסוריה - אוהדי מכבי ת"א הם אלה שזקוקים לסיוע הומניטרי דחוף. מי היה מאמין שעונה שהתחילה בהבטחות ל-12 שחקני יורוליג ותקציב של 100 מיליון שקל תסתיים ככה – כלומר, חוץ ממי שעקב בשנים האחרונות אחרי התנהלות המועדון שהיה פעם מכבי ת"א.

הקבוצה זקוקה נואשות לסדר פסח, אבל אין מי שיערוך לה אותו כי אלוהים (הלא הוא שמעון מזרחי) לא מבין שהבעיה היא שהוא כבר לא קיים. מזרחי וחבריו לגוורדיה הוותיקה נאחזים בכיסאות ובמניות כאילו חייהם תלויים בכך (ובאמת אין לי מושג מה יעשה האיש בעידן הפוסט-צהוב) ולא מאפשרים את המהפכה שהייתה צריכה לקרות מזמן. את השחקנים הגרועים מאמנים אנשים חסרי יכולת מתאימה, מעליהם יושב דרג מקצועי שסמכויותיו לא ברורות, ובראש הפירמידה - מנהלים שחושבים קודם כל שיווק ומכירת מינויים, ורק אחר כך כדורסל ורווחת האוהדים. כל עוד השינוי לא יתחיל מלמעלה, גם העונה הבאה תיראה דומה, דומה מדי, לשלוש שקדמו לה. וזה כבר באמת די, די, די נו.

4. עבדים היינו

איך קוראים לאנשים שמבצעים את עבודתם אבל הנוגשים שלהם לא משלמים להם תמורתה? נכון: כדורגלני הפועל אשקלון. שכרם של שחקני הקבוצה מתחתית ליגת העל מולן כבר חודשים. אנחנו בחודש אפריל, ושם עדיין מחכים למשכורות ינואר. לו הייתה כאן שרת ספורט מתפקדת, שלא משמיעה את קולה רק כשהיא יכולה לגזור קופון פופוליסטי, ייתכן ומשהו היה זז ברמת מוסר התשלומים (בספורט הישראלי באופן כללי). לאשקלונים לא נותרה ברירה והם הכריזו על שביתה. מה יש להם להפסיד? הם גם ממילא בדרך לרדת ליגה. וראו זה פלא - מיד עם ההודעה על השביתה הודיעה הנהלת הקבוצה שהכסף ישולם באופן מיידי, וגם משכורת מרץ תועבר במלואה, כולל בונוסים על נקודות. באמת תודה רבה לכם שאתם מתעתדים לפעול כחוק ולעמוד בחוזים, ואגב – אתם אמורים לשלם לשחקנים גם ריבית פיצויים על הפיגור. חבל שזה הגיע למצב שהשחקנים עצמם היו צריכים לפעול, ולא – ואני סתם זורק רעיון פרוע – ההתאחדות לכדורגל. ברור, הרי מה העבודה הזאת להם?

3. גוי גדול עצום ורב

תגידו מזל טוב למדינת ישראל שהתחדשה באזרח נוסף מן המניין, וייקרא שמו בישראל ריצ'רד האוול. כדורסלן הפועל תל אביב קיבל דרכון כחול-לבן שיקנה לו את הזכות לייצג את המדינה החדשה שלו בנבחרת, תמורת גיוס לצה"ל לשירות מקוצר ונוח במיוחד, כי הלא אין אזרחות בלי נאמנות. לפי הדיווחים, מי שסלל את הדרך להליך המהיר של השחקן (שהתחתן עם ישראלית בקיץ האחרון) הוא שר הפנים אריה דרעי, לאחר שנפגש עם יו"ר האגף המקצועי באיגוד הכדורסל, פיני גרשון. גרשון הציג את מתן האזרחות כעניין בעל חשיבות לאומית, בהינתן העובדה שישראל תארח בקיץ הקרוב את אליפות אירופה, ואתם יודעים, טו סמולר דה השפלה.

הדיווח המוזר יותר נוגע לסיכום אליו הגיע ריצ'ארד האוול (הצעה לשם עברי: רביד ינשוף) עם איגוד הכדורסל, לפיו הוא ישחק בנבחרת בשבע השנים הקרובות. איך בדיוק ייאכף ההסכם? ומה הסנקציות הכרוכות בו? לו האוול יתגרש, או ימצא קבוצה טובה בחו"ל, או חלילה ייפצע, או סתם כמו כל ישראלי מצוי יפתח סטארט-אפ - האם האיגוד יוכל לכפות עליו ללבוש את המדים הלאומיים? האם אזרחותו תישלל? האם יש לך תקדים בחוק בכלל? לא, לא ולא. האם האזרוח שלו יביא תועלת לכדורסל הישראלי? להפך - האוול יתפוס מקום של צעיר מקומי שהיה יכול להשתפשף קצת במשחקים בינלאומיים. אז שיקבל אזרחות ויחיה כאן חיים מאושרים, רק שלא יציגו את זה בחגיגיות כאיזשהו הישג של הספורט הישראלי. שום דבר לא נשתנה הלילה הזה.

2. והיא שעמדה

קבוצת כדורגל שהייתה מפסידה במשחק הכי חשוב של השנה, לא הייתה מצליחה להתאושש ארבעה ימים אחר כך במשחק-הכי-חשוב-של-השנה הבא. אבל מכבי תל אביב היא לא כל קבוצה. היא קבוצה עם האופי שג'ורדי קרויף הנחיל לה.

רק תארו לכם קבוצה אחרת סופגת פנדל מפוקפק שככל הנראה עלה לה באליפות, ואז ריקושטים על כך שהמאמן הוא לא באמת המאמן ומי שנותן את ההנחיות הוא המנג'ר. חדר ההלבשה היה מתפרק לרסיסים, מה שהיה מוביל גם לאובדן התואר היחיד שעוד בתמונה העונה – גביע המדינה. אבל לא: מהפכה בהרכב, ניצחון חד-משמעי על בית"ר ירושלים בחצי הגמר, ולקינוח - ראיון של ליטו וידיגאל שקרא לדיווחים אודות החיכוכים עם הבוס "שקרים", והנה זו שוב מכבי החזקה עם הזרוע הנטויה. זכייה צפויה בגביע, עם כל הכבוד לבני יהודה, תציל במשהו את השנתיים המאכזבות מבחינת תארים של הקבוצה, תמנע שידוד מערכות כללי, ותציב אותה שוב – אחרי שינויים מתבקשים – כמועמדת מובילה לאליפות גם בעונה הבאה. כל עוד קרויף והבעלים מיטש גולדהאר שם, אסור לפקפק אף פעם בחוסן של מכבי. שלא אחד בלבד עמד עליה לכלותה, גם כשהקדוש ברוך הוא ערן זהבי לא נמצא שם להצילה מידם.

1. כי לעולם חסדו

תסלחו לי, אבל אני מעריץ מושבע של ה-WWE, עוד מרסלמניה 6 (אולטימט וורייר ניצח את האלק הוגאן בקרב על האליפות). ראיתי את הופעת הבכורה של האנדרטייקר בזמן אמת, בנובמבר 1990. אפשר ללגלג, אפשר לקרוא לזה מבוים או מזויף, אבל הספורט הבידורי הזה הוא אופרת הסבון הכי טובה על המסך, והמשתתפים בה הם אתלטים אמיתיים.

מכולם, הדמות של הקברן (מארק קאלאוויי בשמו האמיתי) היא אולי הכי מיתולוגית. גם מי שלא עוקב אחרי הענף יודע, לפחות במעורפל, במי מדובר. נדיר שיש גימיק שמחזיק מעמד כל כך הרבה שנים, ושבעל הדמות לא שובר את האשליה אף פעם, גם לא מחוץ למצלמות. כשהאנדרטייקר היה רע הוא היה הכי רע, וכשהוא היה טוב – לא היה אהוב ממנו, ותמיד, אבל תמיד, הוא היה הכי מוערך בחדר ההלבשה. בכל זאת, מי רוצה להסתבך עם ענק שמגלגל את עיניו לאחור, מחסל את יריביו עם מכבש המצבה וקם לתחייה פעם אחר פעם אחר פעם.

הפרישה של קאלאוויי בתחילת השבוע נעשתה בצורה המושלמת ביותר, כשהוא נפרד ממדי הקברן במרכז הזירה לקול תשואות עשרות אלפי הצופים. הדבר שאני מחכה לו עכשיו הוא האוטוביוגרפיה שלו, שאולי סופסוף תחשוף מי האיש שעומד מאחורי הדמות המהפנטת ביותר בעולם ההיאבקות. תודה לך טייקר, אני עדיין זוכר איפה מונח פריט המרצ'נדייז שלך שקניתי לפני 20 שנה. אולי אמכור אותו באיביי, ולא בתרי זוזי.