תנועת החרות

במורד רחוב בתל אביב מתהלך מולי דוור. הוא דוחף לפניו את המכתבים בעגלת שופרסל, כמו אחרון הסמרטוטרים. המראה מדכדך: רשות הדואר המופרטת מעמידה לנו אמנים שמשתמשים בחפצים מן המוכן, כמו מרסל דושאן. אילו רק היו בעגלה מכתבים ממש – איגרות של אהבה, גלויות מארץ רחוקה, חילופי דעות בין מושכים בעט – היה אפשר להתעודד קצת, אבל לא. אלה רק דיווחים מהבנק ופירוטי אשראי. בכל מעטפה, הס פן תעיר, שרוע לו גם עלון פרסומת כזה או אחר, שהלקוח עצמו שילם עליו בדמי עמלות מיותרות.

שרי אריסון מתכתבת עם כולנו מתוך עגלה שנגנבה מנוחי דנקנר. קיץ חלף, אוהל קופל, הפערים רק מתרחבים והאבסורדים הישראלים מעמיקים. מה עושים עם הדיכאון? מוותרים עליו. מה עושים עם חוסר התקווה? מחליפים אותו בתקווה. מנגד למראות המדכאים של הסדר הכלכלי הישראלי החולה, שבקיץ האחרון למדנו להבחין בהם, לפרש אותם ולהבין את משקלם, עומד רק דבר אחד: האמונה הכמוסה בכך שהמחאה לא מתה אלא רק השלימה שלב ראשון, וששלבים נוספים בדרך.

אל תצחקו עלי. גם אני ספקן, מה ספקן? ציניקן מריר, ובכל זאת רעננה אותי הידיעה על כך שיוזמי מאבק האוהלים של הקיץ מיסדו השבוע את תנועתם, שאין סיבה שלא תהיה גם תנועתנו. תנועת "ב' זה אוהל" נרשמה כ"חברה לתועלת הציבור" שאת מניותיה יוכל לקנות הציבור הרחב. שבע מיליון מניות הונפקו, כמניין אזרחי ישראל, מעין דרך לחפש צדק בלי לבקש צדקה. יש במהלך הזה איתות ששלב ב' (זה אוהל) במאבק על צדק חברתי הוא שלב הפרגמטיות, ואין כמו חשיבה פרגמטית להשגת יעדים ממשיים.

בראשית השבוע הפתיעו אנשי "ב' זה אוהל" כשהגדירו מהם היעדים הללו: הם מאמצים את דו"ח טרכטנברג, שלמסקנותיו ואף לעצם פעילותו התנגדו קודם לכן. מדובר באקט שיש בו מן הלעג לכוחות השליטים. הוא מושך את תשומת ליבו של הציבור לכך שכמעט אף אחת מהצעותיו של טרכטנברג לא אומצה. אפילו פתרון סוג ב' (זה אוהל) לא קיבלנו.

הממשלה מתעלמת מדרישות העם

מי שעוקב אחרי יוזמי מחאת האוהלים יודע שהם עושים ימים כלילות במסעות ברחבי הארץ, בתמיכה בתושבי מאהלים שלא היה להם לאן להתפנות בסוף הקיץ (ושאינם נופלים תחת ההגדרה "מעמד ביניים"), בניהול דיונים ובבניית מודלים מחודשים של מאבק. לא צפויה מחאת אוהלים שניה, לפחות לא בקרוב. אבל לא יעלה על הדעת שבעקבות הקיץ הזה והלקחים שלמדנו בו לא יחול כל שינוי שהוא. השינוי חייב לחול, למרות עמדתה האיתנה של ממשלת נתניהו נגד הטבת מצבו של העם.

שימו לב קוראים יקרים, עד כה לא נתנה ממשלת ישראל כל מענה שהוא לדרישות שהועלו מולה. לא ניתן חינוך חינם לבני שלוש עד ארבע, לא נוצר נקב זעיר בחוק ההסדרים הנפשע ולא נעשה כל מהלך ממשי לפיתוח דיור בר השגה. לא נוצר מצב שמחייב חברה פרטית שהיא מונופול, כמו דואר ישראל, לצייד את דווריה בציוד ראוי ולהיות מחויבת לעובדיה וללקוחותיה מעבר למינימום, לא נפגעו הבנקים הבוזזים אותנו בעמלות, הריכוזיות חוגגת, ההפרטה בוערת, וגם בנו משהו עדיין בוער. תגידו שלא.

השינוי יחול בסופו של דבר, כי אנחנו לא אנשי מינימום וכי אנחנו יודעים למחות ויודעים גם להיות פרגמטיים. חכמי חלם ניסו להזיז את הגבעה שבלב עיירתם בדחיפות מאומצות, ונכשלו. אבל אנחנו לא חכמי חלם. יש לנו דחפורים, יש לנו פרגמטיות. יש לנו הומור עצמי שחסר לחלמאים (ועיינו ערך אימוץ דו"ח טרכטנברג). יש לנו הולכות והולכים לפני המחנה שראויים שניתן בהם אמון ושנאזין להם, דווקא עכשיו, יותר מאשר קודם, כי גם הם מפוכחים יותר. אז בואו נאזין, בואו נשמיע ובואו נשתתף בשלב הזה של המאבק, גם אם הוא פחות סקסי ויותר פרגמטי, פחות מסעיר ויותר תובעני, פחות חלמאי ויותר ממשי.

>> הטור הקודם שלי: גם אני מחבל
>> הסופרמרקט הרג את המכולת, העירייה עודדה אותו