הכל פוליטי, גדעון, הכל פוליטי

לפני כמה שבועות זכיתי לחלוק במה עם שר בממשלת ישראל: גדעון סער. הוא תיקלט, אני ניגנתי. לא במקביל, כמובן, אחרת לא ניתן היה לתאר את הקקופוניה. זה היה במסיבת יום הולדת של חברה טובה שהיא קרובת משפחה של סער. בעוד החברים מתקבצים בבר, מצאתי את עצמי יושב ממש מול השר, שהתמקם שותק וחסר מעש מעבר לברזי הבירה, פנוי לחלוטין לשיחה וחשוף לביקורת. טפפתי בעצבנות על שפת כוס המשקה שלי, ותהיתי האם יש דרך לגשת אליו ולדבר איתו קצת על עבודתו מבלי לפגום בשמחה.

הייתה דרך כזאת, כי נועם הליכות עובד בכל מצב וגורר נועם הליכות מן הצד השני, ובכל זאת לא ניגשתי. לא החשש מפני התלקחות הוא שהפך את השיחה לבלתי אפשרית, אלא אי הידיעה מאיפה בכלל להתחיל. מה אומר לסער? שהתנהלותו בתפקידו הנוכחי פסולה ומסוכנת? שהוא שר חינוך יותר הרסני אפילו מלימור לבנת? איזו תשובה בעלת ערך הוא יכול להעניק על הערות שכאלה?

ביום שני, בתכניתם של לונדון וקירשנבאום, העניק לי סער באיחור את נקודת הפתיחה שנזקקתי לה אז, באומרו שתי מילים שממצות את הבעיה העיקרית שלו כמופקד על החינוך: “לא פוליטי". בראיון טען סער שטיולי תלמידים לחברון במסגרת תכנית הקרויה "ביקורים בעיר האבות" אינם פוליטיים, אלא שהם "היסטוריים, מורשתיים וציוניים".

יש הרבה מה לומר על המילים "לא פוליטי". מנהיגי מחאת האוהלים של הקיץ נאלצו להתגונן בפני האשמות לפיהן מחאת העם היא "פוליטית" ולהפריך אותן. זה היה מצחיק. מובן מאליו שהמחאה הייתה פוליטית, הרי חלוקת ההון היא עניין פוליטי לחלוטין. במקרה ההוא המילה פשוט הוצאה מהקשרה. הכוונה הייתה "לא מפלגתית", כלומר לא חוברת לגוף או לפלג פוליטי אחד במטרה לנגח את רעיו. במקרה של סער, לא מדובר בטעות סמנטית אלא בהטעיה מכוונת. ברשותכם, נפרש אותה.

מציגים צד אחד של סיפור רב צדדי

בראש ובראשונה, הסיורים בחברון פוליטיים כי הם מציגים צד אחד של סיפור שיש בו יותר מצד אחד. יאיר לפיד אמר היום שאינו מתנגד לסיורים בחברון, כל עוד לא ינוהלו על ידי עמותות ימין או שמאל. גם זו אמירה מטעה – מדריך ישראלי, מטעם משרד חינוך של המדינה השלטת בעיר ומשליטה את הסטטוס קוו החולה, הוא לצורך העניין פעיל ימין. רק סיור כפול, שאת חלקו הראשון מדריכים מתנחלים ואת חלקו השני פעילי זכויות אדם (פלסטינים לא יכולים להדריך ברחובות שאסור להם לדרוך בהם), ייתן תמונה רחבה – עדיין פוליטית, אבל רחבה. זה אפשרי – בעבר עיתון "הארץ" שלח את כתביו לסיור כפול בעיר, עם נציגי ההתיישבות היהודית ועם "שוברים שתיקה".

כן, חברון היא עיר קדושה ליהודים. כן קהילה יהודית יוצאת דופן התקיימה בה עד לטבח הנורא של שנת 1929. כן, חברון היא עיר קדושה למוסלמים. כן, קיימות בה קהילות נוספות, ענפות, היסטוריות. כן, התרחש בה גם טבח נורא אחר. לא זה המקום להיכנס לעומקו של המצב השורר בעיר מזה כמעט עשור, למרות שהוא עדיין בגדר שלד חבוי שאנחנו אנו ממעטים לפתוח. חלקנו כבר יודעים שלב חברון ההיסטורית הפך לעיר רפאים מפחידה. עשרות אלפי פלסטינים חיים שם במצב מתמיד של השפלה ואלימות, כדי להבטיח את מציאותם של לא יותר מ-600 מתנחלים.

ביני לבין סער אין ויכוח על נקודה עקרונית אחת: ליהודים חייבת להיות זכות לגור בחברון, ממש כפי שלכל אדם חייבת להיות זכות לחיות בכל מקום שיבחר בו. הבעיה היא שתי מערכות החוק הנבדלות המתקיימות בעיר (ובשטחים הכבושים בכלל): חוק אחד ליהודים, חוק אחד לפלסטינים. אלה מאפשרות למתנחלי חברון לעשות ככל העולה על רוחם. חופש פרוורטי שכזה הוא הגורר לעיר אנשים אלימים במיוחד והוא שהפך אותה, בתום שרשרת ארוכה של ביצים ותרנגולות, לעיר מפלצתית.

לשלוח תלמידים לעיר מפלצתית באופן שאינו מאפשר להם להבין את מפלצתיותה, זה פוליטי. לשלוח תלמידים לעיר שרק כאחוז מאוכלוסייתה יהודי ולהראות אותה רק מנקודת מבטם, זה פוליטי. כן, כולם חווים סבל בחברון, וגם המתנחלים סבלו אבדות קשות לאורך השנים, אבל להתמקד רק בסבלו של ציבור אחד, רק בהיסטוריה שלו, רק במורשתו, זה פוליטי. להפיץ תפישת עולם שמנציחה מלחמה, כיבוש, דיכוי וכאב בארץ ששבעה כל כך דם ושכול, זה הרבה, הרבה יותר מפוליטי.

שלא לדבר על הסוכר

רגע, רק גירדנו את פני השטח. הרי טרם הבררנו אפילו מהי משמעות המילה "פוליטי", מילה שסער, פוליטיקאי ממולח שהגיע רחוק בגיל צעיר, יודע ללא ספק את מובנה היטב. כל פרט שיש לו קשר לחלוקת הכוח במרחב הוא פוליטי. בעודי כותב את הדברים הללו, אני לוגם קפה מכוס נייר שרכשתי ברחוב. הקפה בא, נגיד, מקולומביה, בהתאם למערכים הפוליטיים השולטים בסחר בקפה, הוגן או שלא. בלגימה מכוס נייר אני פוגע באיכות הסביבה. בכל זאת כוסות נייר מיוצרות ונמכרות ובכל זאת אני שותה מהן, תוצאה של פוליטיקה אקולוגית ופוליטיקה צרכנית. אופן הבחישה והלגימה שלי הם תוצאה של פוליטיקה מגדרית, ועוד לא אמרנו כלום על שקיק הסוכר שרוקנתי לתוך הכוס. הכל פוליטי. עד גרגר הסוכר האחרון.

המעשה הכי פוליטי שניתן לעשות הוא הכחשת העובדה הזאת. אין שום דבר יותר פוליטי מהשימוש במילים "לא פוליטי", משום שהוא שקר פוליטי שמעניק כוח פוליטי. כשאדם מגדיר את תפישת עולמו כלא פוליטית הוא בעצם מנתק אותה מן המרחב ויוצר דה-לגיטימציה לדעות אחרות. כאשר אדם מתאר חבירה לאג'נדה לאומנית קיצונית כ"לא פוליטית", הוא משקר שקר גס ונורא. מי שמשקר לתלמידים אינו ראוי להיות מורה, לא מנהל, ובוודאי שלא שר חינוך.

עכשיו, כשיש לי שורת פתיחה לשיחה עם גדעון סער על הבר, אני מזמין אותו באופן רשמי לחדש את מפגשנו בפיצרייה של קריית ארבע. משם נוכל להמשיך על פני פארק מאיר כהנא, אל תוך שטח H2 - אל מערת המכפלה, רחוב השוהדא, בית הדסה ותל רומידה. אבל אזהרה אחת, גדעון, קח בבקשה בחשבון: סיור איתי בחברון הוא פוליטי, לחלוטין, ממש כמו כל הליכה למכולת.

>> הטור הקודם שלי: שקר בר השגה
>> גדעון סער מנסה לחנך את הפלסטינים על גב הילדים