יוסף ק', גיבור הרומן הגדול של פרנץ קפקא "המשפט", מתעורר בוקר אחד ומוצא שני אנשים זרים יושבים בחדרו. הם עתידים להביא אותו לפני בית דין, שם יואשם במשהו. יוסף ק' עצמו לא מגלה עד תום הרומן במה הוא מואשם. אסור לספר לו. הוא נדרש לגונן על עצמו מפני כוחות אדירים השולטים בחייו, מבלי שיהיה בידיו הכלי הבסיסי ביותר המאפשר התגוננות. קפקא קובע כבר במשפטו הראשון של הרומן שיוסף ק' חף מפשע: "מסתבר כי מישהו הוציא דיבה רעה על יוסף ק', כי יום אחד' בבוקר, נעצר על לא עוול בכפו".
במקרה של העציר הביטחוני ח'דר עדנאן, אין לנו בטחון כזה. ייתכן שעדנאן אכן אשם בדבר שלשמו נעצר בביתו והובל למחנה עופר. אבל יש קו דמיון בין הסיפורים, והוא מטריד: אין לנו מושג מהו אותו דבר שלשמו נעצר. לעדנאן לא ידוע במה הוא מואשם והדבר גם לא ייוודע לו בעת הקרובה. השבוע השופט הצבאי משה תירוש דחה את הערעור ופסק שיוחזק עוד ארבעה חודשים ללא כל הסבר. בכך גזר תירוש על עדנאן מוות. מזה לא פחות משישים יום שובת העציר רעב, בתביעה שייאמר לו בשל מה הוא מוחזק. התקשורת הישראלית כמעט ולא מסקרת את סיפורו הקשה, אבל אלה שזכויות האדם יקרות להם רותחים. מצב שכזה אסור שיתקיים מחוץ לספר של קפקא.
אוי קפקא, אילו רק היית רואה את מה שמתחולל כאן, אולי הייתה ספרותך אפלה עוד יותר. בניגוד ליוסף ק', שהובל בנימוס אל היכלי חוסר הצדק, עדנאן נלקח באלימות מביתו שבכפר עראבה, ליד ג'נין, לעיני אשתו ההרה ושתי בנותיו. הוא בן 33, עבד לפני מעצרו כאופה ולמד לתואר שני בכלכלה באוניברסיטת ביר זית. כיום הוא אזוק למיטה בבית החולים זיו בצפת, דועך לאיטו. “אם יש צדק, יופע מיד" תבע ביאליק, אבל במקרה הזה הייתה לצדק הזדמנות להופיע, ואנו ויתרנו עליה. ספק אם יופיע שוב.
שיעור ההרשעה של פלסטינים: 99.7%
צדק, אגב, אינו רק הוכחת חפותו של האסיר. צדק הוא גם הרשעתו. אם עדנאן אכן מסוכן למדינת ישראל ולאזרחיה, יש למדינת ישראל את הזכות לעשות צדק בנידון, אבל היא מוותרת על הזכות הזאת, כי שכחה צדק מהו. הליכי משפט תקינים הם הדין בישראל כשהדבר נוגע באחד מאזרחיה, הנהנים מזכויות אנושיות בסיסיות. לכל אדם בישראל מגיע צדק, אבל כנראה שעדנאן אינו נחשב אדם בעיני המערכת, התקשורת והציבור. הפלסטיני בעינינו אינו אדם.
אבחנה זאת היא חטא שאין עליו כפרה. למדנו כאומה וכחברה לקטלג אנשים לפי כמויות הצדק המגיעות להם, ובעצם לפי מידת אנושיותם לכאורה. הדבר הזה נכון גם במקרים בהם כן נודע לעצירים במה הם נאשמים ומשפטים כן נערכים. שיעור ההרשעה של פלסטינים המובאים בפני בתי דין צבאיים הוא 99.7%. קחו כל סטודנט שישב בשיעור אחד לסטטיסטיקה ותשאלו אותו האם יתכן שכל ההרשעות הללו תקפות. התשובה שתקבלו תהיה עגומה מאוד.
גזרי הדין במשפטים הללו עקומים ומוזרים ועגומים אף הם: בין משוחררי עסקת שליט היה נאא'ל ברגותי שישב 33 שנים בכלא על חברות בארגון המקושר לפתח', ולא על שום פשע שביצע באופן ישיר. הוא היה בן 17 כשנעצר, בן למעלה מחמישים כששוחרר. האם לחברה הישראלית הרחבה אכפת מאינספור עיוותי הדין המבוצעים בשמה? מה פתאום. שיישבו החפים מפשע בכלא ויירקבו, שייענשו האשמים באופן בלתי מידתי. העיקר שלא ישמעו על זה בעולם.
אבל באופן בלתי נמנע, בעולם שומעים על זה, ונחרדים בצדק. הגיע הזמן שהדבר יישמע גם כאן ושניחרד גם אנחנו. הגיע הזמן שנאזין לביקורת. הגיע הזמן שנשמיע ביקורת. עינינו חייבות להיפתח. כאשר קפקא הזהיר מפני הסכנה שבדה-הומניזציה, האנושות לא האזינה, וסופה שהתדרדרה לתהומות של אובדן צלם אנוש.
האזהרה הזאת עודה קיימת והיא חייבת להמשיך ולהדהד. אם יש סיכוי כלשהו להציל את האדם הזה, הוא חייב להתממש. אם יש סיכוי כלשהו להציל אותנו מקריסת המוסר והחמלה המוחלטת שמשחיתה אותנו כחברה, הוא חייב להתממש. זה בידיים שלנו.