ראשון המגנים היה יוסי גיספן, הכותב ששמו הפך בשנים האחרונות למילה נרדפת לזמר הים-תיכוני. גיספן שלא מפספס אף הזדמנות לכותרת מיהר להכריז כי "שכטמן לא יכול להיות נשיא המדינה שאני גר בה". חברים, איזה מתח – איזו דרמה! ממש משחק סכום אפס – אם שכטמן נבחר – גיספן עוזב? כל זאת ועוד בפרק הבא של כותבי שירים חסרי מנוח.
זמן קצר אחרי גיספן הצטרף לקלחת המבקרים גם יושב ראש ש"ס חבר הכנסת אריה דרעי. פרץ (אין קשר למשה או קובי) של אירוניה תקף אותי כששמעתי את דרעי דורש משכטמן לחזור בו לאלתר. זה קרה בעיקר משום ש דרעי עצמו היה האדם שהגן בחירוף נפש על תשדיר הבחירות הנודע לשמצה "כוכבית גיור" אשר הוחזר למגירה אחרי ששודר פעמים בודדות לפני יותר משנה. דרעי הוא גם מנהיג המפלגה שעושה פעם אחר פעם שימוש ציני ומכוער בשסע העדתי – וזאת במטרה להנציחו לטובת צרכיה האלקטורליים. לא רק נתניהו קרא את מקיאוולי – גם דרעי.
הדומיננטיות המוזיקלית של הזמר הים-תיכוני במדינת ישראל היא כבר מזמן לא קוריוז – כי אם עובדה מוכחת. אייל גולן, משה פרץ, קובי פרץ, דודו אהרון, עידן יניב ואחרים הפכו למיליונרים בזכות ההופעות שואבות הקהל שקיימו ואין כל פסול בכך. בדיוק כמו שאין שום דבר פסול ברצון לגוון ולהיחשף לז'אנרים נוספים שאינם על טהרת הזמר הים-תיכוני. הקלות הבלתי נסבלת שבה יוצא השד העדתי מהבקבוק הופכת את הדיון החיוני בו מעקרוני וחשוב לטפל וחסר כל תכלית. במקום לדבר על הפערים הסוציו-אקונומיים ועל הדרכים לגשר עליהם מתמקד הדיון הציבורי באמירה שולית שגם רבים מהעולים שהגיעו לישראל מארצות המזרח יסכימו עמה.
פליטת פה מביכה?
בואו נסגור פינה אחת ולתמיד. האדם שיאייש בסופו של דבר את כס הנשיאות לא חייב לאהוב את משה פרץ, שלום חנוך, שרית חדד או שלמה ארצי. מדובר קודם כל ולפני הכל במשרה טקסית התפורה למידותיו של אדם מוכר שיהפוך בין רגע לשגריר מספר אחד של מדינת ישראל ואזרחיה. כל עוד הוא ימלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר מבחינתי שלא יירדם בלי דיסק של ג'סטין ביבר.
פרשנים רבים מיהרו להגדיר את הציטוט של שכטמן בבחינת "פליטת פה מביכה" שתזיק לסיכוייו להיבחר לתפקיד הממלכתי הרם ביותר. אז זהו שלא. הסיכויים הריאליים של זוכה הנובל היו נמוכים מלכתחילה – ונשארו כאלה גם עכשיו. הסיבה לכך היא שהבחירה נעשית על ידי חברי הכנסת ועל אף העובדה שמדובר בהצבעה חשאית הרי שזכייה של שכטמן יכולה לקרום עור וגידים אך ורק בהינתן הפתעה של ממש – כזו שתמנע מאחד מהמועמדים הבולטים לתפקיד, ראובן ריבלין, בנימין בן-אליעזר, דוד לוי ו\או עוזי לנדאו או סילבן שלום – לאייש את המשרה. כל זה עוד לפני שציינתי כי נכון להיום הפרופסור שכטמן אפילו לא הצליח לגייס את עשר החתימות הנחוצות לו על מנת להפוך באופן רשמי למועמד מן המניין.
הניסיון לייחס לדן שכטמן דפוס מחשבה גזעני הוא לא פחות ממגוחך אבל מסתבר שהשבוע קרה משהו מגוחך עוד יותר. כידוע, לפני מספר ימים הכריזו חברי הכנסת של מפלגת העבודה על תמיכה גורפת במועמד שלהם – בנימין בן-אליעזר. בהודעה ששלח דוברו של יו"ר סיעת העבודה, איתן כבל, לעיתונאים, הוא ציין במפורש שפואד אוהב להאזין לזמרים מזרחיים בזמנו הפנוי. העקיצה מובנת – אך הניסיון לתפוס טרמפ על אמירה שנופחה מלכתחילה די מעורר רחמים.