את השבוע האחרון של אביגדור ליברמן ניתן לסכם בשתי מילים: רגשות מעורבים. מצד אחד, הוא כמעט והשלים את המעבר למרכז הפוליטי כשהתקבל במחיאות כפיים על ידי אותם האנשים שבעבר ראו בו משיח קיצוני ומסוכן. מצד שני, חשיפתה של פרשת השחיתות המסועפת שבמרכזה מככבת אשת סודו ויד ימינו, פאינה קירשנבאום, ודאי לא הוסיפה לו נחת. כעת, פחות משלושה חודשים לבחירות וכשהמצב בסקרים לא מרשים ייאלץ ליברמן לקבל שורה של הכרעות שלפחות מחלקן הוא בוודאי היה מעדיף להימנע.
בראש ובראשונה יהיה עליו להחליט האם הוא מגבה את קירשנבאום או שמא מפנה אליה את הגב ומסיים הלכה למעשה את דרכה הפוליטית. מי שמכיר את ליברמן יודע שמדובר באדם נאמן אך גם במי שהוכיח לא פעם שהפרגמטיות היא נר לרגליו – ופה בדיוק טמון גם המלכוד שלו. אם יגבה את קירשנבאום הוא עלול להסתכן בצניחה נוספת בשיעור התמיכה בו במידה והיא תמשיך להסתבך. מנגד, אם יבחר להרחיקה, הוא יאבד את אחת מהתומכות הכי גדולות שלו וגם ממי שמנהלת את הפעילות האדמינסטרטיבית והלוגיסטית של המפלגה ביד ברזל. מלכוד 22 – גרסת ישראל ביתנו.
הדילמה השנייה שאליה יידרש ליברמן בעתיד הקרוב ללא כל קשר לפאינה קירשנבאום היא מלאכת הרכבת הרשימה לכנסת ה-20. האתגר העיקרי של יו"ר ישראל-ביתנו יהיה לרענן את השורות אחרי שאף אחד מהשרים המשתייכים למפלגתו לא הצליח לרשום הישג של ממש בקדנציה האחרונה, כזה שניתן יהיה להציג שוב ושוב בתשדירי הבחירות הקרובים. יתרה מזאת, יש שיטענו כי השר אהרונוביץ' הסב לא מעט נזק אלקטורלי למפלגתו של ליברמן על רקע ההססנות שהפגין בכל הנוגע לטיפול במהומות החוזרות ונשנות בירושלים לצד החיסולים בעולם התחתון שרק הלכו וצברו תאוצה. לפני הבחירות הקודמות ליברמן לא היסס להודיע לדני איילון, סגנו במשרד החוץ, על סיום דרכו במפלגה. אל תרימו גבה אם הפעם יגיע תורו של אהרונוביץ'.
השליטה של ליברמן בנעשה בין כתלי ישראל-ביתנו היא אבסולוטית ומכאן נובעת גם הפריבילגיה שלו לקבוע בכוחות עצמו, ללא כל מעורבות חיצונית, את זהות האנשים שייצאו עמו לקרב הבא. מלבד הצורך לרענן את השורות הרי שההחלטה להציב את עצמו במרכז המפה הפוליטית תהיה כרוכה בהכרח בשינוי פרסונלי משום שאנשים כמו יאיר שמיר, עוזי לנדאו ודוד רותם לא יוכלו להזדהות עוד הקו האידאולוגי החדש של הבוס שלהם.
לבסוף, הדילמה השלישית והלא פחות מהותית מאלו שקדמו לה תאלץ את ליברמן לבחור באיזה כיוון למקד את קמפיין הבחירות שלו: האם יבחר לשים דגש על הקמפיין שתכנן בהתחלה – המבוגר האחראי והביצועיסט המנוסה שהתפכח, או שמא ייאלץ ללכת על קמפיין שונה בתכלית שבמרכזו תחושת הקיפוח והרדיפה הממסדית שמבוססת על פתיחתה של חקירה זמן קצר לפני הבחירות הקרבות כפי שקרה לפני כל מערכת בחירות מאז 1999. התחושה שלי היא שהתוצאה הסופית תהיה שילוב של שני הכיוונים.
אביגדור ליברמן ניצב היום בצומת דרכים לא פשוט. ישראל-ביתנו כבר מזמן אינה מפלגה סקטוריאלית ומכאן שאין הבדל של ממש בין מי שתומך בליברמן לבין מי שיתמוך בכל אחת מהמפלגות האחרות שמתחרות עמו על קולות הבוחרים. היתרון הוא שליברמן כבר מזמן לא מסתמך באופן בלעדי על קולות העולים מחבר העמים (שממילא אינם מצביעים כמקשה אחת). מנגד, החיסרון הוא שהוא חייב להמציא את עצמו מחדש בכל מערכת בחירות משום שהמרכיב שבידל אותו מהמתחרים אזל מהמדפים כבר מזמן.
ועדיין, אין כל סיבה לרחם על ליברמן. בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה כיום, גורל הממשלה שתקום אחרי הבחירות יקום ויפול על המפלגות המרכז הפוליטי – ישראל-ביתנו, "כולנו" של כחלון ויש עתיד של לפיד. ובקרב המשולש הזה – מחזיק ליברמן ביתרון הניסיון היחסי.