"אבל אני, רוצח ימני, רוצח ימני, רוצח ימני" – כן כן, לא טעיתם, המשפט הזה הוא ציטוט מדויק של אחת משורות הפרומו לתוכנית החדשה מבית מדרשה של רשות השידור "היהודים באים". האנשים "החביבים" שרוקדים ושרים את השיר בפרומו הם שחקנים שמגלמים את דמויותיהם של יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין ויונה אברושמי. למקרה שתהיתם, זו אמורה להיות תכנית סאטירה אבל במקום להצחיק, הפך הקדימון בן 18 השניות למפגן אומלל של הסתה פושעת נגד ציבור שלם שפשוט לא רואה עין בעין עם עובדי הרשות שמתגעגעים לשלטונה של מפא"י.
כעת, המינימום שיהיה על קברניטי רשות השידור לעשות הוא לפטר את האנשים שהכינו ועמדו מאחורי ההחלטה לשדר את הסרטון המכפיש ואף לשקול מחדש את שידורה של התכנית. עד אז טוב יעשו אזרחי ישראל אם יסרבו לתשלום האגרה.
מאז שהנוף הטלוויזיוני שלנו חדל מלהיות מנת חלקו הבלעדית של הערוץ הראשון, הפך המוסד העונה לשם "רשות השידור" ללא רלוונטי. למעט הבלחות חד-פעמיות בדמות המשחק המרכזי של המחזור בליגת העל ו\או אירוע מדיה חד-שנתי כמו האירוויזיון, הפכה רשות השידור בתודעת הצופים לשם נרדף לטעויות הפקה, חובבנות מקצועית וסיקור יבשושי של אירועי היום.
במשך שנים ניסתה ממשלת ישראל ליישם רפורמה חיונית ברשות השידור ולהחיות את הגוף המסואב שמסרב להתחדש, כאילו ממתין בערגה ליום בו בן-גוריון יתעורר לחיים ועיתון "דבר" יחליף את ידיעות אחרונות. במקום לקדם את יישום הרפורמה ולהצעיד את הערוץ הראשון אל העידן החדש התעקשו קברניטי הרשות לעקור מתוכן כל ניסיון אמיתי לשנות את פני הדברים. כל זאת לפני שהזכרתי את הגירעון התקציבי העצום שבישר הלכה למעשה על ניצול מוטעה, ופה אני מתאפק מלעשות שימוש במילים בוטות יותר, של כספי משלם המיסים. הכסף שלי, שלכם – של כולנו. ואז מישהו שם החליט שהם גם יודעים להצחיק.
לאורך השנים טרחו להבהיר לנו שהסיבה העיקרית להמשך קיומו של הערוץ הראשון במתכונתו הנוכחית נעוצה ביכולתו לספק תוכן איכותי שיפצה על התוכן המסחרי בערוצים 2 ו-10. אחרי צפייה בסרטון הזה נדמה לי שאפשר להגיד בוודאות גמורה – עוד תוכן "איכותי" כזה – ואבדנו.
מה היה קורה במדינה מתוקנת?
הניסיון למצב את אברושמי, גולדשטיין ועמיר בתודעת הצופים כמייצגי הציבור הימני במדינת ישראל הוא מקומם וסר טעם. מדובר בשלושה אנשים נתעבים שאלה הרואים בהם מודל לחיקוי והערצה לא טובים מהם במאומה – עכשיו תארו לעצמכם לרגע מה היה קורה אילו היינו חוזים בסרטון בעל מסר דומה שמכוון לאלו הנמנים על צדו השמאלי של המתרס הפוליטי? המילים הסתה, רצח אופי ותעמולה ארסית במסווה של סאטירה היו נזרקות לחלל האוויר – וגם אז הייתי כותב טור דומה - ובצדק גמור.
האמת היא שהעניין פה הוא בכלל לא הפער האידאולוגי שבין הימין לשמאל משום שסאטירה מכוערת מסוג זה ראויה לגינוי מוחלט ללא כל קשר לשאלה באיזה מחנה פוליטי היא מבקשת להתנגח. סאטירה טובה היא דבר מבורך וראוי אך במקרה דנן נחצו הגבולות – והכל בשמו של חופש הביטוי. העניין הוא שהמילים חופש הביטוי לא יכולות לשמש בבחינת כסות ערטילאית לכל אמירה באשר היא שאם לא כן נמצא עצמנו דוהרים במהרה במדרון החלקלק שבין דמוקרטיה לאנרכיה. סף הסבלנות הישראלי לאמירות קשות גבוה למדי ובכל זאת יש פעמים שבהן לא ניתן לעבור על הדברים לסדר היום. זו אחת הפעמים הללו.
כעת, הכדור נמצא בידיהם של מקבלי ההחלטות ברשות השידור שאף טרחו להוריד את הסרטון המקורי מיוטיוב על מנת להעלים את הראיות. טוב יעשו אמיר גילת ויוני בן-מנחם באם יודיעו כבר הבוקר על פיטורם של האחראים לגועל הנפש שראינו. במדינות מתוקנות סביר להניח שלפחות אחד מהם גם היה משלם על המחדל הזה בכסאו. יוני, אמיר, אל תדאגו, אמרתי במדינות מתוקנות.