על אף העובדה שסגנו במשרד לשירותי הדת הרב אלי בן-דהן הוא שמנהל את המשרד בפועל, הרי שעצם העובדה שלפחות על הנייר בנט הוא זה שמחזיק בתיק העמידה אותו בחזית הלא פשוטה של כמה מהעימותים הקואליציוניים הגדולים ביותר למן תחילת הקדנציה: החל בווטו שהטילה הבית היהודי על "חוק שטרן" והעימות עם מפלגות יש עתיד והתנועה – וכלה בספק התמיכה – ספק ההתנגדות של הבית היהודי למועמדותו של הרב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי – פרשה שאף העמידה את מנהיגותו של בנט למבחן. וכן, בין לבין ניסה בנט גם להיכנס לעובי הקורה בכל הנוגע לפרשת נשות הכותל. לא להתחלה הזו פילל בנט.
קמפיין הבחירות של נפתלי בנט ורשימת "הבית היהודי" שבראשה עמד, פנה בפעם הראשונה בתולדותיה של הציונות הדתית גם למצביעים חילונים שבעבר כלל לא כללו את המפלגה במשוואת ההעדפות האקלטורלית שלהם. במובן הזה מדובר היה בקמפיין מקורי, ממוקד ויעיל שהסתיים בהישג לא מבוטל בדמות 12 מנדטים. הרטוריקה של בנט גרמה למצביעיו החילוניים להבין כי הוא מדבר גם אליהם (אמנם בעיקר על רקע המצע הבטחוני-מדיני שהציג), אך שורת המקרים שהזכרתי בפסקה הקודמת גרמה למצביעים לא מעטים, חילונים ודתיים-לאומיים כאחד לתהות שוב על קנקנו – שכן מבחינתם הוא פשוט נמצא בצד הלא נכון של המשוואה.
"חוק שטרן" אשר נושא את שם משפחתו של מגיש ההצעה אלעזר שטרן ממפלגת "התנועה", קובע כי הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים יורחב ויצורפו לשורותיו 50 נשים. החוק זכה בעבר לתמיכתו של יושב ראש המפלגה אך ההתנגדות העזה של רבני הזרם החרד"לי (הזרם החרדי-לאומי) במפלגה אילץ את בנט להטיל וטו על קידומו. בתגובה, הטילו יש עתיד והתנועה וטו על קידומן של יוזמות אחרות שעניינן דת ומדינה מבית מדרשה של מפלגת הבית היהודי. במהלך ההצבעה על חוק שטרן נעדרו מההצבעה לא פחות מ-9 חברי כנסת, כאשר רק שני חברי כנסת מלבד בנט - איילת שקד ואורי אורבך התייצבו ותמכו בעמדתו של מנהיגם.
טריילר לסוגיות המשמעותיות באמת
בכדי להבין את המשבר המנהיגותי שחווה בנט לאשורו חשוב לתת את הדעת על מגוון הגורמים שמרכיבים את "הבית היהודי": המפד"ל מחד והאיחוד הלאומי – בפועל מפלגת תקומה שנציגה הבכיר הוא גם סגנו של בנט ברשימה המאוחדת – שר השיכון אורי אריאל. בהקשר הזה ברור כי הניסיון להציג את הבית היהודי בבחינה מקשה אחת אינו נאמן למציאות – רבני תקומה, שאריאל וחלק מחבריו סרים למרותם הם שסיכלו את חוק שטרן. בנט עצמו כבר לא יכל לעשות דבר.
עם כניסתו לזירה הפוליטית, דיבר בנט, מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, בהרחבה על רצונו לאחד את העם ולאחות עד כמה שניתן את הקרע ההולך ונפער בין האוכלוסיה הדתית לזו החילונית במדינת ישראל. דבריו היו אותנטיים והצביעו על כוונה אמתית לחולל שינוי, אך עוד בטרם חלף לו ולו רבעון אחד ממועד כינונה של הממשלה ה-33 מבין בנט היטב שבכל הנוגע ליוזמות שעיקרן יחסי דת ומדינה – יהיה עליו לקבל בחלק לא מבוטל מהמקרים את דעתם של הרבנים המנווטים את הסיעה מאחורי הקלעים. העובדה כי הוא נושא באופן רשמי בתואר השר לשירותי דת רק מזיקה לו ומוסיפה שמן למדורה.
בשבוע החולף, ועל מנת למנוע מבוכה נוספת מבנט אישרה סיעת הבית היהודי את מועמדותו של הרב דוד סתיו כמועמד הסיעה לתפקיד הרב הראשי וזאת בהתאם לעמדתו של יושב הראש. ההצבעה אגב הייתה חשאית וזאת במטרה לא לחשוף את חילוקי הדעות באופן פומבי.
לבסוף, הברית של בנט עם האח לפיד עודנה חזקה מאוד, אך ברור שעתידו הפוליטי הקרוב והרחוק כאחד קשור בה בעת לשותפה קואליציונית נוספת – והיא ציפי לבני. אין זה סוד שבנט ולבני לא מסתדרים זה עם זה ועד עכשיו ראינו את זה בשלוש הזדמנויות: חוק שטרן כמובן ומלבד זאת גם התעקשותה של לבני על בלימת התקנות שרצה להחיל בנט על נשות הכותל וההוראה שניתנה לאורי אריאל, נציג הבית היהודי בועדת פרי, לבלום בכל כוחו את הצעתו של עמיר פרץ להארכת תקופת שירותם של בני ישיבות ההסדר. חילוקי הדעות הללו הנם רק קדימון לסוגיה המשמעותית ביותר – הקפאת הבנייה בהתנחלויות והתקדמות פוטנציאלית באפיק המדיני.
נפתלי בנט הוא אדם למוד קרבות – פועל יוצא של תקופת שירותו בסיירת מטכ"ל. אלו הם הקרבות שהוא אהב – לקרבות הקואליציוניים הוא לא ממש מתחבר.