סיפור האוניברסיטה באריאל והאקדמיה מגיע לאבסורד חדש. אחרי שהמועצה להשכלה גבוהה בישראל שללה, פה אחד, את ההכרה במרכז האקדמי שם כבאוניברסיטה ואילו המועצה להשכלה גבוהה מעבר לקו הירוק המליצה, פה אחד, להכיר במרכז כבאקדמיה, מוטל על כתפיו של אלוף ניצן אלון, מפקח כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, לקבל את ההמלצה.
המועצה להשכלה גבוהה בישראל מנסה להפציר בקצין שיידחה את ההמלצה, מימין מנסים להפציר בו שיקבלה. אבל קשה לי להאמין שיידחה אותה, גם אם הוא משוכנע כי אין לה מקום. אחרי הכל, מה הכלים העומדים לרשותו כדי להחליט אם היחס המספרי בין הפרופסורים והתלמידים מצדיק את ההכרה במוסד כבאוניברסיטה (ואגב, די בנתון זה כדי שלא להעניק למוסד את ההכרה הנכספת), ולהכריע בין מל"ג בישראל ומל"ג בשטחים?
אלא שהמעשה כולו ממחיש לכולנו עד כמה הזוי המצב שבו אנו חיים למעלה מ-45 שנים, ועד כמה חשוב לשים לו קץ, כך או אחרת. ראשי האוניברסיטאות השונות נוטים להתנגד לאוניברסיטה חדשה כיון שהם מבינים שהשקעת המדינה בה תבוא על חשבונן ולכן – גם על חשבון רמתן האקדמית. ראשי המל"ג בשטחים מעוניינים בקיבוע הישארותה של ישראל בגדה המערבית, ולכן לא היה זה מפתיע שהחלטתה היתה הפוכה מזו של המל"ג הישראלי. אובייקטיבית, עד כמה שניתן להיות, המרכז באריאל עדיין רחוק מלעמוד בקני מידה של אוניברסיטה (בעיקר בגלל ההיקף הקטן של הסגל הבכיר), אך מצד שני הוא בהחלט מוסד בעל משמעות, שהושקע בו לא מעט, ואשר עשוי להגיע למעמד של אוניברסיטה בתנאים מסויימים.
איזה סטודנט יוכל להציג דיפלומה מאריאל בעולם?
תומכי הגדרת המוסד באריאל טענו כי החלטת המל"ג הישראלי היתה פוליטית. העובדה שגם נשיא אוניברסיטת בר אילן היה במתנגדים פגעה בטיעון הזה. אף על פי כן, חייבת היתה המל"ג לקחת בחשבון גם את הצדדים המדיניים של החלטה כזו.
קשה מאד להמליץ לסטודנט ישראלי, המעוניין להמשיך בלימודים אקדמיים, להציג באיזה מקום בעולם דיפלומה מאריאל, ויש בהחלטה שכזו גם כדי להשפיע על העולם האקדמי הישראלי, הנמצא תחת ביקורת מתמדת בחו"ל, ואיומי החרמה בלתי מוצדקים. אוניברסיטה באריאל תחריף מאד את הביקורת הזו. ובאשר למל"ג בשטחים – סביר מאד להניח שהאנשים הנכבדים המאיישים אותו, לא מונו לתפקידם כדי למנוע שידרוג של מוסדות חינוך ישראליים בגדה המערבית.
המבנה שנקבע לפני שנים, מערכת קבלת ההחלטות המשונה הזו, שבה יש גורם בישראל, ויש גורם מקביל בשטחים, כל זה איננו יכול להימשך. מי שמבין את חומרת הבעיה הדמוגרפית, ואת התקרבותו של רגע האמת, יעשה הסכם שלום עם הפלסטינים (בהסכם כזה אריאל תהיה חלק מן המדינה הפלסטינית, והמכללה שלה תהפוך להיות מכללה פלסטינית מכובדת) או הסכם ביניים, או שיעשה מה שניסה לעשות אריאל שרון, וייצא מרוב השטחים באופן חד-צדדי. מי שאינו מוכן לכך – יספח אותם, כפי שהציעה, למעשה, ועדת אדמונד לוי, יקים מדינה אחת לנו ולפלסטינים וישים קץ לרעיון המדינה היהודית. הסכם הביניים מ-1995, שבעקבותיו נרצח רבין הי"ד, נועד להתקיים פחות מארבע שנים. מתנגדי ההסכם הם אלה המנציחים אותו, והיוצרים את מחזות האבסורד הללו, שבהם צריך קצין צבא להקים אוניברסיטה או לפסול אותה.