חבר הכנסת דני דנון אמר אתמול, בתגובה להסכם שסיים את שביתת הרעב ההמונית של האסירים הפלסטינים, כי זהו פרס לטרור. הפעם הוא צודק. הוא רק לא ציין שמי שהעניק את הפרס הם אלה שדרשו להרע את תנאי האסירים הפלסטינים, ולא הבינו כי ישבתו רעב ולבסוף יכניעו אותנו.
לימין יש כמה סיסמאות בהן הוא משתמש כשהוא באופוזיציה, אבל דווקא כשהוא בשלטון הוא מוותר עליהן, אולי כי הוא רואה דברים מכאן שלא רואים משם. אחת הסיסמאות היא "עונש מוות למחבלים", האחרת היא "סיפוח יהודה ושומרון", והשלישית היא "למה שהאסירים הפלסטינים יחיו בבית הבראה?". כמעט בכל כנסת מעלה הגאון התורן את ההצעות הללו, והן נופלות ממש כפי שהשבוע "נדחתה למועד אחר" ההצעה של מירי רגב לספח את הישובים היהודיים בגדה המערבית, דחייה של הרגע האחרון, לאחר שכבר זכתה לרוב בוועדת השרים לחקיקה. דוגמא אחרת היא שיפור תנאי האסירים הפלסטינים, שמטרתו לסיים את שביתת הרעב שלהם ואת הביקורת הממתינה לישראל עם מותו של אחד השובתים.
סוף ידוע מראש
הטיעון בנושא האסירים נשמע, לכאורה, משכנע מאד: הרי מדובר באנשים שחלקם רצחו וטבחו, או סייעו לרוצחים, או שהם משתייכים לארגוני טרור, או שלשב"כ יש עליהם מידע שאין הוא יכול להביאו למשפט; ואילו אנחנו ממלאים את כל מחסורם, מאפשרים להם לקנות במזנון, לעשן, לקרוא עיתונים, לצפות בטלוויזיה, לקרוא ספרים להנאתם ואפילו ללמוד לימודים אקדמאיים באוניברסיטה הפתוחה. מה? השתגענו? גם הם היו נותנים לנו תנאים כאלה אילו המצב היה הפוך, שואל מי שמבקש לשים קץ ל"חגיגה". מחבלים צריכים לדעת שהם בכלא, ולכן יש ליטול מהם את שאיננו חיוני לחייהם. רבים מאד מן המקשיבים לטעון הזה נדים בראשיהם בהסכמה, ומתקשים להבין את יפי הנפש, שם בממשלה, המוכנים להיות נדיבים כל כך כלפי אויבים מרים כל כך.
ואכן, בין ההחלטות והחוקים שנתקבלו בשלוש השנים האחרונות, הוחלט גם על הרעת התנאים לאסירים הביטחוניים – מצמצום דרסטי של ביקורי קרוביהם ועד מניעת האפשרות לזכות בלימודים אקדמאים. ברור היה כי הרעת התנאים תוביל, בשלב זה או אחר, לשביתת רעב של אסירים או למהומות בבתי הכלא, שממשלת ישראל תפתח במשא ומתן עם החמאס ועם הארגונים האחרים (לא ישירות, כמובן) כדי לשים לכך קץ ולהימנע מהתנגשות מיותרת עם ארה"ב ושאר מדינות העולם, ושדני דנון וחבריו, שהמציאו את הרעת התנאים, יגיעו לפשרה מרחיקת לכת עם הארגונים הללו, תוך שהם מדגישים כי לא התקפלו וכי חלק מן ההקשחות נותרו על כנן.
קשה לבוא בטענות אל חברי הכנסת. בעיקר עכשיו, בקואליציה של 94 ח"כים, יהיה עליהם לעשות שמיניות באוויר כדי לשרוד, ואין ספק שבצר להם, ובעיקר ח"כי הליכוד שהפייגלינים מחכים להם בבית, יפנו לתפריט הישן והמטופש שנזכר לעיל. הבעיה היא עם השרים. הם חשופים היטב לטיעונים הביטחוניים והמשפטיים כנגד התפריט הזה. אם במקום לעמוד מול יושבי הספסלים האחוריים יעדיפו לחבור להתלהמות הפופוליסטית, כפי שתמכו בהחמרת תנאי האסירים, וכפי שכמעט ועשו בתמיכתם בהצעה של מירי רגב, נשלם כולנו את מחיר האיוולת.