האם השופט חסין מפני החוק? (צילום: Sebastian Duda, Shutterstock)
האם העובדה שפלונית נבחרה לכנסת מתירה לחסום את דרך ילדיה? | צילום: Sebastian Duda, Shutterstock
השופטים מבקשים למנוע הפגנות מול בתיהם. לטענתם, הם אינם פוליטיקאים ואין שום סיבה שיגבילו את צעדיהם ואת צעדי בני המשפחה שלהם, מתוך ניסיון לגרום לתוצאה כזו או אחרת של משפטים אשר אותם הם מנהלים במקצועיות.

יש בזה משהו. שופטים גם אינם יוצאים אל קהל המפגינים ואינם רשאים לומר לציבור כי הם לוקחים בחשבון את סיבלו או את רצונותיו. לכאורה – מי שאינו רשאי להשיב, אין להפגין כנגדו. יש גם חשש שהפגנות כאלו עלולות להשפיע על השופטים, לגרום להם לחשוש מפסיקה המנוגדת לרוח הרחוב, ולהטות את הכף – אפילו באופן בלתי מודע – לטובת החלטות העולות בקנה אחד עם תביעות המפגינים. לכאורה – דרישה מוצדקת מאד של השופטים.

אבל מה עם עובדי ציבור בכירים? מנכ"לי משרדי ממשלה, למשל? נגיד בנק ישראל? היועץ המשפטי לממשלה וצוות העובדים הבכירים במשרדו? האם מותר להפגין מול בתיהם? ומה עם הרבנים הראשיים והרבנים הראשיים לשעבר (בייחוד אחד מהם)? ושגרירים זרים? הרשימה מתארכת והולכת. לגבי כל קבוצה שכזו ניתן להעלות טעמים רבים שיצדיקו מניעת הפגנות מול בתיהם.

בינינו – אפשר בקלות להציג את הטיעון גם כנגד הפגנה מול בתי הנבחרים. האם העובדה שפלונית נבחרה לכנסת מתירה לציבור הרחב לחסום את דרך ילדיה אל בית הספר או מבית הספר הביתה? האם מותר למנוע מבן זוגה להגיע לעבודה? מדוע זה נשמע הגיוני כל כך שמי שהציבור בחר בו, חייב לחשוף את בני ביתו לרחשי הציבור שאינו מרוצה מהחלטותיו המדיניות או הכלכליות? למה שלא יפגינו מול הכנסת או מול המשרד הממשלתי שבראש הוא עומד?

זכות ההפגנה אינה אינסופית

אבל יש גם צד שני. בצד השני נמצאים חופש הדיבור והזכות להפגין. זכות ההפגנה אינה אינסופית. יש צורך בהודעה למשטרה ובאישור המשטרה, ובהליכים בירוקרטיים והיא אינה ניתנת אצלנו בקלות. אבל היא ניתנת. והזכות להביע עמדה באורח קולקטיבי היא אחד מן הביטויים החשובים ביותר של הדמוקרטיה. זו זכות שאינה קיימת בחברות בלתי דמוקרטית, אלא אם כן מדובר בהפגנות הזדהות עם השלטון האוטוריטרי.

המידתיות היא שם המשחק. יש לא מעט ביקורת על הפגנות שלא אושרו, אבל בסך הכל ניתן לומר שבישראל מותר להפגין, ואין חשש מהשתתפות בהפגנות. אם דווקא מבית המשפט תגיע התביעה להגביל את ההפגנות, זה עלול להיות תקדים לקבוצות אחרות במימשל שלנו, אשר יבקשו לעצמן יחס דומה. הקבוצה הראשונה תהיה הדיינים בבית הדין הדתיים אצלנו, אלה הקובעים מיהו יהודי, האם יהודים מאתיופיה יוכלו להינשא, ומיהו ממזר. והתור לא יהיה קצר.

הפגנות לפני בתי שופטים אינן מכת מדינה. אין זו תופעה המצרה, באמת, את צעדי השופטים בישראל. זה איננו נוח, וכותב השורות הללו כותב מניסיון אישי עשיר. אבל לא הייתי מציע לשופטים להוביל את המאבק המיותר הזה. מוטב לו, לנשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, לוותר על המהלך ולא לפגוע במרקם העדין כל כך של הדמוקרטיה שלנו, המכונה "פגומה" כבר עכשיו על ידי מי שעורכים בעולם את דירוג הדמוקרטיות.