מכירים את הבדיחה על האדון שמגיע הביתה ומוצא את רעייתו בזרועותיו של המאהב? נסער כולו הוא צועק עליה, מזכיר את כל הקורבנות שהקריב למענה, מגדף אותה ומחרף אותה, ואינו שועה לתחינתה להסביר לו מה שהיא מבקשת להסביר. רותח הוא יוצא מחדר המיטות, טורק את הדלת, ומשאיר את זוג הנאהבים במיטה. "איזו התנהגות זו?!", אומר המאהב, "איך זה לא נתן לך לענות לו?!" הוא שואל. "אידיוט שכמוך", עונה אשת האיש, "איזה מזל שהוא צווח כל כך! מה כבר יכולתי לומר לו?"
נזכרתי בבדיחה הזו לנוכח הפרסום על כך שנתניהו סרב לכתוב מאמר ל"ניו יורק טיימס". לשכתו הסבירה שהוא בדק ומצא שמתוך 20 טורים שפרסם העיתון בעת האחרונה בנושאים הקרובים לנו, היו 19 "אנטי ישראליים" (כלומר – מתנגדים למדיניותו) ורק אחד היה מאמר אוהד. במצב זה החליט שלא להיענות לבקשת העיתון, ושלא לפרסם מאמר משלו.
לכאורה, אפשר לומר לראש הממשלה :"היא הנותנת". כלומר, אם כה חמור המצב, והעיתון החשוב ביותר בעולם, בעיר עם מספר היהודים הגדול בעולם, הופך – לדעתך – להיות כה אנטי ישראלי, אולי זו ההזדמנות להשחיז את העיפרון ולכתוב מאמר בנוי לתלפיות, המזים את כל השמועות והחשדות כנגד ישראל, והמציג אותה באור נגוהות!
אם בא אליך העיתון, ומבקש ממך מאמר לעמוד הדעות שלו, הנקרא כל כך, והמצוטט כל כך כל יום, מדוע אתה מוותר על במה שכזו? האם אתה מאמין שדחיית הבקשה תיטיב עם המדיניות שאתה מוביל, או שמא גבה ליבך עד כדי כך שאתה סבור כי אם ידעו בעולם שסירבת לבקשה, מיד יאבד ה"ניו יורק טיימס" מזוהרו ומן הלגיטימציה שלו, ורבים יחליטו להפסיק את מינוייהם? הרי מי שמחרים את עיתון הדגל האמריקאי דומה למי שמחליט לא לקנות קטשופ וסבור כי בכך הוא מערער את ארצות הברית של אמריקה.
מה היה אומר, שהמינוי של ליברמן היה מינוי שקול?
אבל כל זה רק לכאורה. נתניהו אינו מוותר על שום הזדמנות בכך שאינו מפרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס". ראש ממשלה מפרסם מאמר בעיתון כאשר יש לו משהו מיוחד לומר לעולם, כאשר הוא רוצה לגייס את העולם למהלך חשוב שהוא מבקש להוביל, או כאשר הוא מבקש לנקות את ממשלתו מכתם שהעולם מייחס לה. זה איננו מצבו של נתניהו.
נניח שהיה מוותר על הטענה באשר למאמרים שאינם ברוח הליכוד, ואשר פורסמו, למרות זאת, בעיתון הניו יורקי. נניח שהיה כותב טור משלו. מה הוא היה אומר? שהמינוי של אביגדור ליברמן כשר החוץ של מדינת ישראל היה מינוי שקול? שההחלטה להפקיד את בוגי יעלון על המשא ומתן עם טורקיה הייתה החלטה מדינית הגיונית? שהפסקת המשא ומתן עם הפלסטינים מובילה להסדר שלום שיעמיד את ישראל במצב טוב יותר בעיצומו של ה"אביב הערבי"? שהכניעה הגמורה לגחמותיהם של החרדים הופכת את ישראל למדינה נאורה ומודרנית בעיני ידידיה ובעיני מי שאינם כאלה? שהפגיעה המתמשכת בבית המשפט העליון מחזקת את תדמיתנו כמדינת חוק? שהפער הנורא בין עשירים ועניים לא קרה בגללו?
אז כאב הראש האחרון שהוא צריך זה לכתוב מאמר ל"ניו יורק טיימס".