אין ספק, "כיפת ברזל" היא הישג פנומנאלי. ולמרות שעמיר פרץ לא היה המדען שפיתח את המנגנון, המהנדס שתכנן את המערכת, או ראש המפעל שהיה אחראי לייצורו של הפלא הזה, הוא היה השר שקיבל את ההחלטה להשקיע בפרויקט ומגיעות לו מחמאות רבות על עבודתו. וזו בדיוק הנקודה. מדובר בעבודתו. חובתו, מתוקף התפקיד.
ישנם שרי ביטחון אחרים, שלא ביקשו קומפלימנטים, למרות שמעשיהם לא נפלו מהישגו היחיד של פרץ. כאלה שתחת פיקודם חוסל כור אטומי במדינת אויב (תודו, קצת יותר מפחיד מפצמ"ר), ששלחו מן העולם את רמטכ"ל החמאס, שבנו גדר ביטחון שעצרה את המחבלים המתפוצצים באוטובוסים. אבל אף אחד מהם לא התרוצץ כך בין העיתונאים כדי לקבל צ'פחה תקשורתית. אולי, כי לא חשבו שלמלא את תפקידם הוא דבר יוצא דופן.
אבל אצל עמיר פרץ, זה מגיע עם הרבה רעש וצלצולים והוא בוודאי לא מוותר על דברי ההודיה. ויש לו סיבה. סיבה טובה מאוד לאסוף כל מחמאה לקופת הפריימריז שלו.
מר פרץ מנסה כבר 6 שנים לנקות את עברו. עבר רצוף כתמים, כישלונות, הרוגים ופצועים. עבר שקשה למחוק במחי כיפה אחת. וגם אם ילך ברחוב עם כתר על הראש, עשוי משאריות של פאג'ר משובץ באבני יקרות, לא יסיר ממצחו את התווית של שר הביטחון הגרוע ביותר בתולדות ישראל.
"חוסר הידע שלו וחוסר ניסיונו גרמו לכך שכשל במילוי מכלול תפקידיו", קבעה ועדת וינוגרד, במסקנות הביניים אודות מלחמת לבנון השנייה. "(פרץ) לא דרש ולא בחן תכניות של הצבא, לא וידא את מוכנותו ואת היערכותו, ולא בדק בראייה כוללת את ההלימה ודרכי הפעולה שהוצעו ואושרו ליעדים שנקבעו".
משחקי כבוד על חשבון הביטחון
כך, למרות שנבחר בזכות הבטחותיו החברתיות, ולמרות אפס ניסיון בתחום, קפץ פרץ אל תוך תיק הביטחון ולחץ על הגז. תיק חברתי לא נעם לו. הוא רצה להתקדם. וברור שבכתבי הומרוס לא העמיק, כיוון שלקח את חטא ההיבריס לאקסטרים כזה, שאף אחד לא יכול היה לעצור אותו. וישראל שילמה את מלוא המחיר.
פרץ דהר כל הדרך ללבנון עם 165 הרוגים ויותר מ-2,600 ישראלים פצועים בחודש אחד בלבד. אריאל שרון, בזמנו, הפך למפלצת אחרי הרפתקה כזו. פרץ מצפה שתשתחוו לו. אתם כבר על הברכיים?
"שר הביטחון כשל בכך שלא ביקש דיון אסטרטגי של ממש, לפני היציאה למלחמה", הוסיפה ועדת וינוגרד, "כשל מרכזי היה שלא נתן תשומת לב מיוחדת להשלמת חוסר התמצאותו הברורה בנושאי משרדו, ולא נקט בצעדים שנועדו לפצותו על כך. כשל כזה של ציר כה מרכזי, ללא ספק החליש את יכולתה של המערכת בכללותה, לתפקד בצורה שקולה, אחראית ומקצועית"
אבל פרץ, ביהירות וזחיחות חסרת פשר, הרבה להתרברב במהלך המלחמה, חוגר כמפתח: "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ", השתחצן בגוף שלישי. אחרי מבוכת המשקפת הסגורה, כל העולם זכר את השם הזה. ובגמר המלחמה, הבנו כי הבדיחה העצובה הזו היתה על חשבוננו.
הכישלון סדק את תדמית ישראל כמדינה חזקה, הזיק לתדמיתו של צה"ל ופגע בכושר ההרתעה. לאויב לא נותר אלא לצחוק. ואנחנו, היינו זקוקים למבצע אחד נוסף ("עופרת יצוקה", הפעם תחת אהוד ברק) כדי לשקם את הכבוד האבוד.
שימו כיפה ותשכחו לי
אם תשאלו את עמיר פרץ – לא קרה כלום. הוא אפילו לא מודה שהיה כאן כישלון. ומה הוא אשם בכלל? הרי לדידו המלחמה התרחשה בסך הכל "במשמרת שלו". כי פרץ יודע לקחת אחריות על דברים טובים. לשאת באחריות על כישלונות, כמו שעשו אחרים (יצחק רבין ז"ל אחרי המבצע הכושל להצלת נחשון וקסמן ז"ל, מנחם בגין ז"ל אחרי מלחמת לבנון) זה כבר סיפור אחר.
עמיר פרץ ראוי למחמאות רבות על פעילותו למען החברה בישראל. על ניסיונותיו לצמצם את הפערים החברתיים ועל זקיפות הגב שהעניק לעובדים קשיי יום. את תפקודו כשר ביטחון היה מוטב לו שיצניע. אבל הוא, כרגיל, לא יכול להתאפק.
כעת, אתם מתבקשים לשכוח לו את לבנון ולהגיד לו תודה על הדבר היחיד שהצליח לעשות נכון בכל תפקידו. כי גם אם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום ועמיר פרץ צדק פעם אחת בתפקיד – מגיע לו שאפו, לא? ואם זה לא מספיק, ישנם גם כאלה, מה תגידו, שגורסים שאתם אלה שצריכים לבקש סליחה ממנו. נסו להציע זאת לאחת מ-165 משפחות ההרוגים במלחמת לבנון השנייה ותראו מה יקרה. רצוי שתצטיידו בכיפת ברזל לפני כן.