ילד עם ספר (צילום: istockphoto)
משרד החינוך אינו מפלה בעידוד קריאה, אלא מזניח את כולם באותה מידה | צילום: istockphoto

בשבועות האחרונים מופיעים פרצופיהם של עמיתַיי – סופרים, עורכים ומוציאים לאור – דווקא במוספי הכלכלה ופחות במדורי הספרות. כולם מערבבים כלכלה בספרות וטוענים שרק אם ייעשה כך (או אחרת) התרבות העברית תינצל מאבדון. כבר כתבתי כאן על המצב העגום של שוק הספרים ומה יש לעשות כדי לשמור על זכויות העושים במלאכה, אבל במאמר זה אני רוצה לנטוש את כיכר השוק ולפנות לזירה שבה נחרץ גורלה של הספרות.

והזירה הזאת איננה חנויות הספרים או מסדרונות האקדמיה, אלא בית הספר. המקום הזה, שבו ילדים מבלים מדי יום שעות רבות, הוא ערש הספרות והתרבות האמיתי שלנו. מה שקורה או לא קורה בבית הספר חורץ גורלות תרבותיים, יותר מכל הוצאה לאור, רשת שיווק, פרופסור או אפילו סופר. אך מצער לגלות ששמו המבטיח של המקום אינו מעיד על המציאות החינוכית בכל הנוגע לספרים ועידוד קריאה.

הזנחה פושעת

אמנם החוויה והגילוי הם תכליתה של קריאת ספרות, אבל אין ספק שיש לקריאה גם כמה תוצאות נלוות רצויות: ילד קורא אינו רק מפתח את לשונו והבנת הנקרא, אלא שהוא מגלה עולמות אנושיים חדשים, מרחיב את דעתו מבחינה שכלית ורגשית, ומפתח את היכולת ללמוד כל תחום ונושא. בעולם שאליו נולדו ילדינו, רק מי שיידע להתמודד עם טקסטים, להבין אותם לעומק ולפלס את דרכו בהם, יוכל למצות בצורה טובה יותר את יכולותיו. בנוסף, ילד קורא יכול ויוכל לבטא את מחשבותיו, רגשותיו והשקפותיו בצורה נהירה לו ולאחרים. ומאחר שהוא מפתח טעם משלו, הוא יוכל לבחור את הספרים האהובים אליו ולהיות ריבון על התכנים שהוא בוחר לצרוך.

ינץ לוי במפגש ספרות
אני פוגש מדי חודש אלפי תלמידים מכל רחבי הארץ

הקריאה אמורה לעמוד בלבו של החינוך הבית-ספרי, וספריית בית הספר צריכה להיות לב לבו של המוסד החינוכי. הספרייה אמורה להיות מרכז מידע רב תכליתי ומודרני שמלווה את הילדים בכל תהליכי הלימוד. אבל למעשה, משרד החינוך מזניח דווקא את הדבר החשוב ביותר, ובבתי ספר יסודיים אין בכלל תקן לספרן/ית. כלומר, אין משרה קבועה לאדם שיהיה אחראי להכניס את הילדים בשער הספרות והקריאה. ובינתיים, המורים משועבדים למבחני מיצ"ב ודומיהם, והקריאה יורדת שלב אחר שלב בסולם העדיפויות.

בלי תקן, נותר תחום עידוד הקריאה זנוח ופרוץ – דווקא בשנים המעצבות את הרגלי הקריאה. זה מוליד פערים עצומים בין בתי ספר, כיתות וילדים. נהוג לבַכּות את הפערים בין פריפריה למרכז, אך מאחר שבעידוד קריאה משרד החינוך אינו מפלה, אלא מזניח את כולם באותה מידה, תמונת המצב בתחום זה מורכבת ובעיקר עגומה.

הכל תלוי ביוזמה מקומית

כסופר שכותב לילדים, אני פוגש מדי חודש אלפי תלמידים מכל רחבי הארץ. הביקורים התכופים בבתי ספר מאפשרים לי להכיר מקרוב מה נעשה כדי לקרב ילדים אל עולם הספרים. הפערים המתגלים הם מגוונים, ותלויים כל כולם ביוזמה מקומית. אם המורה של ילדיכם מבינה עד כמה הקריאה חשובה, מעודדת את הילדים לקרוא, מעורבת בעולם הקריאה שלהם ומשמשת להם מופת לאדם קורא, אז יש סיכוי שהם וחבריהם ילמדו לאהוב את הקריאה. ואם במקרה ילדיכם לומדים בכיתה אחרת, אפילו באותו בית ספר, והמורה שלהם אינה מודעת לחשיבותו של העניין, הם כמעט ולא ייחשפו לעולם הספרים במהלך שנת הלימודים.

אם מנהלת בית הספר זוכרת ויודעת עד כמה חשובה הקריאה, היא תדע להפנות תקציבים לנושא זה, לרומם ולפתח את ספריית בית הספר ולדאוג שצוות בית הספר יפעל כדי להכניס את הילדים בסוד הקריאה.

אולם אי אפשר להאשים את צוותי ההוראה שאינם עושים זאת. הרי המורות מתבקשות למלא אחר תכניות לימוד. אם הן רוצות להשקיע זמן ואנרגיה בעידוד קריאה, הן נדרשות פעמים רבות לחרוג מהתכנית, לסטות מהמסלול ולעשות מעשה שיבוא על חשבון תכנית הלימודים הרגילה, ומה יגידו אלוהי המיצ"ב?

ברבים מבתי הספר, אם יש בכלל עיסוק בקריאה, הוא משועבד פעמים רבות ללימודי שפה. השעבוד הזה גודע את חדוות הקריאה והופך אותה למטלה. ברבים מבתי הספר מסמנים וי על עידוד קריאה בהזמנת סופר או בציון שבוע הספר. נכון, יש מקומות שבהם נעשית עבודה מדהימה בעידוד קריאה. יש ערים ומועצות שראשיהן מבינים את חשיבות העניין ומתקצבים את הספריות ואת צוותי ההוראה. אך בהעדר תקנים, גורל הקריאה נתון אך ורק ליוזמה מקומית.

מה לעשות?

מומלץ להורים לברר מה בית הספר והרשות המקומית עושים למען עידוד קריאה. מומלץ לוודא שהפעילות בנושא היא יומיומית, מתמשכת וסדירה; שיש מי שאחראי לנושא בבית הספר ושספריית בית הספר היא מקום חי, מאיר פנים ופעיל.

משרד החינוך, מי שאמור להתוות סדר עדיפויות, לחבר תכניות לימוד ולהקצות תקנים ושעות מערכת לעידוד קריאה, משאיר דווקא את הנושא החשוב ביותר פרוץ. אמנם יש פרויקטים נפלאים כדוגמת "מצעד הספרים", אך רוב בתי הספר אינם משתתפים בו. לכן האצבע המאשימה של אנשי הספרות ושל הדואגים לתרבות העברית צריכה לפנות בראש ובראשונה למשרד החינוך והשר העומד בראשו, מכיוון שהם אינם זורעים את הזרעים שיצמיחו תרבות עברית מפותחת שבעורקיה זורמים הקריאה והספרים.

לאחרונה התפרסם "הרפתקאות דוד אריה ביערות הסהרה", ספרו החדש של ינץ לוי. לקריאת הרפתקה מתוך הספר לחצו כאן

>> הטור הקודם שלי: הסופר הוא הסיני החדש
>> קובי אריאלי: חוק הסופרים יפגע בסופרים