רבות ורבים טוענים שאחד המכשולים בדרך לשוויון בין נשים וגברים הוא הייצוג המצומצם של נשים בכנסת. אך למעשה, בימים אלה אנו עדים לכך שגם ריבוי של חברות כנסת אינו ערובה לקידום מעמד האישה. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, שבאופן אבסורדי עומדת בראש הוועדה לקידום מעמד האישה, העלתה לאחרונה הצעת חוק שתאפשר לחיילים גברים להימנע משירת נשים במסגרת טקסים צבאיים.
הצעת החוק הלא-מעשית הזאת אינה מייצגת רק את השקפותיה של חוטובלי ואת החינוך לו זכתה, אלא ממחישה שגם אישה יכולה לעקוב אחר מוסכמות שמַפְלות אותה. וזו למעשה התוצאה הקשה ביותר של אפליית נשים במסגרת דת – היא גורמת לנשים עצמן לפעול לאורה. כל עוד לא טעמת תפוז, אינך יודע/ת מה טעמו; זה נכון גם בנוגע לזכויות וחירויות.
חילונים רבים תוהים: מה, קול אישה מעורר כאלה יצרים ותאווֹת שחייבים לצאת מהחדר? כל אדם דתי בר דעת יגחך לשמע התהייה הזאת. התשוקה המבעבעת בהישמע קול אישה אינה לב לבו של העניין. מדובר בחלוקה חברתית מובנית של תפקידים לנשים ולגברים, כשבפועל, ההבניה הזאת שמה את הנשים במקום מוגבל, נפרד ומוּדר.
השבוע אפילו ציפי חטא קיבלה רמז דק על המגמה הכוללת שעומדת מאחורי חוק "קול באישה ערווה" שהיא מקדמת: הרב אברהם יוסף, שמשתכר מכספי המדינה, פרסם פסק הלכה שלפיו נשים אינן אמורות לנהוג במכונית. חברת הכנסת טענה בתגובה שזה מוגזם ולא ראוי, כמי שאומרת "איך אני אוכל לנהוג ככה לעבודה על מנת לחוקק עוד חוקים שמשפילים נשים?".
ומה אהוד ברק חושב על הדרת נשים?
גם אם החוק של חוטובלי ייקבר, אנחנו לא יכולים לפטור את היחס לנשים בחברה הדתית כעניין פנימי שאינו קשור לעולמם של החילונים. איננו יכולים לטעון כי מתוקף חופש הדת יש לאפשר לקהילות דתיות להפריד, להדיר ולהגביל נשים כאוות נפשן, כאילו לא מתפקידנו להתערב במה שקורה בגטו הדתי. למעשה, מעמד האישה אמור להיות אבן המחלוקת העיקרית בין חילונים לדתיים. לעומת איסור נסיעה בשבת, לדוגמה, אפליית נשים היא נדבך במבנה החברתי שמגביל את האפשרויות של נשים בכל שעל ושעל בחייהן. לכן יש להתנגד לאפליית נשים, בין אם היא מתרחשת במרחב ציבורי או פרטי, חילוני או דתי.
בסופו של דבר, אנחנו עדיין חיים באותה קלחת. בחינה היסטורית עובדתית של סוגיית מעמד האישה בזירה הפוליטית מגלה שיש לה השפעה מרחיקת לכת על חיי כולנו. ואני לאו דווקא מתייחס להיסטוריה רחוקה, אלא לבחירות האחרונות לכנסת.
ציפי אחרת, לבני שמה, עומדת כיום בראש המפלגה הגדולה ביותר בישראל. בלי קשר להשקפות הפוליטיות והיכולות של לבני ושל מפלגתה, מבחינה עובדתית הדבר היחיד שמנע ממנה להתמנות לראשות הממשלה הוא עצם היותה אישה. מפלגת ש"ס לעולם לא תחוש בנוח בקואליציה שבראשה אישה; זו מפלגה שמשרתת את חזונם של רבנים שטוענים שאסור לנשים לנהוג במכונית. לבני היא יוצאת ליכוד מבית מדרשו של אריאל שרון - לוּ הייתה גבר, הייתה שותף טבעי עבור ש"ס. אמנם ש"ס לכאורה התמקחה עם לבני במסגרת מו"מ קואליציוני, אבל בסופו של יום חבריה אינם רוצים לראות ראש ממשלה אישה בישראל. אגב, לא אתפלא אם כך חש גם ברק, שעמד אז בראש מפלגת העבודה.
וכך, זהותו של ראש הממשלה נקבעה לא לפי יכולות או השקפות, אלא בעיקר לפי מין המועמד. לכן אסור לנו, ולא נוכל, לחמוק מסוגיית מעמד האישה. אנו חייבים לזכור כמה היא מרכזית גם ביום שנגיע לקלפי.