וידוייה של סופרת במשבר (תמונת AVI: mako)
כל ספר שלה הוא נכס ציבורי שנועד לשרת אותנו. אורלי קסטל בלום | תמונת AVI: mako

גם השנה חוזר המבצע המפורסם של ארבעה ספרים במאה, אירוע שהופך לצערי למסורת. המבצע הזה גרם לי לחשוב על גנים ציבוריים. הקמת גנים ציבוריים לרווחת הציבור היא שירות בסיסי שכולנו מצפים לקבל מהמדינה. אנחנו מצפים שהרשויות יקימו גנים גדולים לצד גנים קטנים; שהגנים הללו יהיו מטופחים ויפים, שימושיים ונעימים. אנחנו מצפים שיהיו מספיק גנים, די כדי לשרת את מגוון התושבים בכל אזור. אף אחד אינו מצפה שיזמים פרטיים יקימו גנים על חשבונם. אף אחד גם אינו מבקר בגן וחושב, "למה הקבלן שהקים את הגן אמור לקבל כסף על עבודתו?" הרי אנחנו נהנים מהגן וגם מבינים שהקבלן והגנן זכאים לקבל את שכרם.

ספרים הם כמו גנים ציבוריים, ויוצריהם הם כמו הקבלנים והגננים שמקימים את הגנים. אבל בניגוד לקבלנים וגננים, בשוק הספרים במצבו הנוכחי, סופרים אינם יכולים להתפרנס. כשספריהם משתתפים במבצע "ארבעה במאה" ודומיו, הם מקבלים פרוטות עבור כל ספר שיימכר. אם לא ייכללו במבצע, הם פשוט לא ימכרו כמעט אף ספר. כסופר אני חווה את המלכוד הזה על בשרי. לצערי, עקרונות נשגבים אינם מורים דרכו של סופר, אלא שיקולי הישרדות.

מבצע "ארבעה במאה" הוא חלק מעונת מבצעים נצחית שמתנהלת בשתי הרשתות הגדולות וממוטטת את רוב רובם של הסופרים, וזה משול לייבוש עד חורבן של אינספור גנים – דבר שכולנו נתנגד לו. אבל אין לי שום ציפייה מרשתות השיווק לבטל את המבצע כל עוד הוא מתאפשר. למה שיוותרו? מי שצריך לדאוג לספרות ככללה וליוצריה היא המדינה, אך היא בורחת מאחריותה. בשם "התחרות החופשית", שמאפשרת מבצעים קיצוניים, היא מזניחה את הספרות.

למה שהמדינה תממן סופרים?

וכך קורה שהסופרת הוותיקה אורלי קסטל בלום מתראיינת ומספרת על כך שבגיל חמישים וקצת היא במשבר כלכלי; שלמרות תרומתה הרַבּה לתרבותנו, היא אינה מצליחה לשרוד מבחינה כלכלית. אורלי קסטל בלום משולה למקימי הגנים. כל ספר שלה הוא גן ציבורי שנועד לשרת אותנו. נכון, ייתכן שיש ספרים (כמו גנים) פופולאריים יותר, אבל גם לאלה שנמכרים פחות יש מקום. יש מרכז ויש שוליים. יש רב מכר ויש ספר ששרד את הזמן, גם אם לא הִרבה למכור. יהיה דל ונורא אם הספרות שלנו תורכב רק מרבֵּי מכר.

בחלק מהתגובות לריאיון של קסטל בלום תהו רבים בזלזול ובבוז מדוע המדינה צריכה לתמוך בה; למה סופרים שבחרו במקצוע חסר שחר מצפים שהמדינה תממן אותם? אבל המדינה צריכה לדאוג שהספרים והסופרים יתקיימו, כי הספרות אינה חסרת שחר. היא התרבות שלנו.

אחת הדרכים ההכרחיות לדאוג לקיומה של הספרות היא רגולציה. בשנים האחרונות הועלו הצעות חוק שדרשו למנוע הנחות בשנה הראשונה ליציאת הספר. אבל בראש ובראשונה יש להגן בחוק על זכויות התמלוגים של הסופרים. יש לקבוע סכום מינימאלי שסופרים יקבלו על כל עותק שנמכר, בלי תלות במחירו של הספר. אם ההוצאות ורשתות השיווק יחפצו במבצעי מחץ, הסופר לא יהיה הקורבן על מזבח המבצע. כמו שהמדינה קובעת שכר מינימום, כך היא חייבת לקבוע תשלום מינימאלי לסופרים.

נכון, זה יַקשה על הרשתות לצאת במבצעים גורפים וקיצוניים. ונכון, ייתכן שהצרכן ישלם מעט יותר על כל ספר. אבל התרבות שלנו תתקיים. ובל נשכח שגם על הגנים הציבוריים אנחנו משלמים במיסים - הרבה יותר ממה שנשלם על ספרים לאחר שיגנו על זכויותיהם בחוק. כי אין ספרות בלי סופרים.

>> הטור הקודם שלי: למה כדאי לתת שם מקורי לילד
>> מתי שמואלוף: למה התרבות הישראלית צריכה להסתפק בפרוטות?