בזמן שהייתי בכוננות מילואים בשבוע שעבר התחדדה אצלי ההבנה שאנחנו לא נמצאים רק במלחמה מול חמאס ושאר האויבים הערבים, אלא במלחמה על החברה הישראלית בין מי שמעוניין לתרום לה לבין מי שלא, בין מי שאכפת לו ממנה למי שלא.
בעוד שמכרים כתבו מהבית סטטוסים בסגנון "היכנסו בהם" ו"לשטח את עזה", היינו אנחנו בכוננות בדרום, אלה שהיו אמורים לעשות זאת במציאות ולא בדיבורים. בחיי, זה יותר מסובך לעשות את זה משם מאשר מהסלון בבית, ואני דווקא הייתי בין מי שהיו בעד להיכנס.
זה לא רק השוויון בנטל הצבאי ובמילואים, לא זה בלבד העניין של הטור. העניין הוא הנטל שמוטל על אנשים מעטים יחסית בארץ – ביחס למי שעושים לעצמם ודואגים שיהיו מי שיעשו עבורם. אלה לא רק החרדים, אם תהיתם, אלה גם אתם, חלקכם לפחות.
חבר מספר על נהג אוטובוס שברבר את עצמו לדעת על הצורך להיכנס לעזה. "אני, תאמין לי, הייתי נכנס באימ-אימא שלהם שם עם D9", אמר הנהג. נו, למה אתה לא עושה את זה אז, שאל החבר. "אה? וואלק, אני לא עושה מילואים". ברמה כזאת או אחרת, רובכם כמו אותו נהג אוטובוס. יודעים מה צריך לעשות, לא מוכנים לעשות את זה בעצמכם.
אנוכיים. מתלוננים על נטל המחיה – אבל לא מצטרפים לאף מחאה באופן קבוע. מתעצבנים על החרדים שנהנים מתקציבי ענק - אבל לא עושים עם זה דבר. מלינים על השחיתות של הפוליטיקאים – אבל בוחרים לא להכניס את האף לפוליטיקה.
תגידו, ובצדק, שאי אפשר לתקן את כל העולם. יש עבודה במשרה מלאה (במקרה הטוב), יש ילדים לטפל בהם או לימודים שגוזלים את כל שאר הזמן. בין לבין, תאמרו, צריך גם קצת לחיות. כל זה נכון. אבל אם אתם לא עושים שום דבר כדי לתקן ולו אחת מהבעיות, עשו טובה, סתמו. לא צריך את הטיפים המלומדים על כניסה לעזה, ואין גם צורך בעצות שלכם על איך צריך לפתור את בעיות התקציב.
מירי רגב מרגיזה? תעשו משהו בנידון
בזמן שחלק גדול מהציבור לא מתעניין בחברה הישראלית מספיק כדי לשנות ולהשפיע בה – יש לפחות חלק מהציבור שכן מוכן לעשות זאת. הבעיה היא שהוא קטן מדי ובינינו, לרוב נמצא רק במגזרים מסוימים. הייתי אתמול בבנייני האומה בירושלים, אחרי שהתפקדתי לליכוד, וראיתי מי בדיוק מוכנים להשקיע קצת בחברה הישראלית.
לא מתחבר לכל הפוליטיקה הזאת, ובכל זאת, אמרתי לעצמי – אם אני רוצה זכות להתלונן בפעם הבאה שאני רואה את "חברת הכנסת בשבילך" מירי רגב, אם מרגיז אותי שנכנסים חברי כנסת לא ראויים אחרים לטעמי – עלי לעשות לפחות את המינימום האפשרי כדי לשנות זאת. אם בני בגין, אדם ערכי וראוי, לא נמצא בדילים של חברי הליכוד (אשר חלקם ידועים לשמצה, ובצדק, אך חלקם האחר אידאליסטים ראויים להערכה) – ראוי שיהיה גם מי שיצביע עבורו בגלל איכויותיו האישיות ועמדותיו – למרות שהוא לא (כידוע לי) מרבה להגיע לבר מצוות ואירועים של חברי מרכז.
מה אגיד לכם, לא ראיתי הרבה אנשים שדומים לי שם. לא בגיל, לא בהשקפות הדת. ישנם לא מעט חילונים בני גילי שמצביעים לליכוד (אני, אגב, לא יודע אם אעשה זאת הפעם – אבל זה עניין אחר). איפה הם היו? איפה הייתם? זה אמנם נכון, זה שאתם לא שם לא אומר שאתם לא פועלים למען החברה, ובכל זאת – לא מצאתי ולו אדם צעיר אחד שם.
במאבק על פני דמותה של החברה הישראלית, בין אם יש מי שיאהבו את זה יותר או פחות, נושאים פחות ופחות אנשים. כל עוד צעירים, וגם מבוגרים מעט יותר, מדירים את רגליהם מעשייה ציבורית שאפשרית - גם רק בדמות התפקדות, פעילות ברמה המקומית, התנדבות מכל סוג שהוא - עשויות להשתלט על מוקדים אלו קבוצות אידאליסטיות או אינטרסנטיות שלא דואגות לאינטרסים של כולנו.
בעוד שקבוצות האידיאליסטים סוחבות (בהערכה, שלא ישתמע אחרת) את המדינה – מי שמאמין בערכים אחרים לא עושה דבר כדי להשפיע. הציבור החילוני, מי ממנו שבוחר להיות מעורב, סוחב את הנטל על גבו בדאגה לאינטרסים של המגזר הזה, אבל רובו בוחר להדיר את רגליו מהעשייה ומהתרומה.
זה נכתב בהכללה, כמובן, שמטבעה מוטעית, אך נכון במידה רבה. הנטל לפעול למען החברה – על כל רבדיה - נופל על פחות ופחות כתפיים. אז לפחות עשו טובה, אם הכתפיים שלכם לא מתחת לאלונקה – לפחות אל תתבכיינו אחר כך שקשה לכם.