אירוע הדריסה של שלוש הנשים בנתניה מזעזע אותנו, ואנחנו יוצאים בעיקר נגד הנהג הפוגע. אבל לי אין טענות כלפיו. הוא עבריין שמצפצף על החוק כבר שני עשורים, וכנראה שימשיך לעשות זאת. הטענה שלי, אם כך, היא כלפי הרשויות. פורסם ששושן ברבי, הנהג הפוגע בשלוש הנשים, בין שלל העבירות והאישומים בהם הואשם – נהג בחודש אפריל 2010 במהירות של 180 קמ"ש. חצה רמזורים אדומים, ברח מהמשטרה, ומה קיבל? שמונה חודשי מאסר בפועל (ועוד נוכה לו שליש!) וחמישה חודשי פסילת רישיון. וזה אחרי שכבר נכלא בעבר בגין עבירות אלימות וסחיטה.
ישנם בארץ לא מעט עבריינים, שמפרים את האמנה החברתית עליה אנחנו חתומים כאזרחים. סוציומטים, שאכפת להם אך ורק מעצמם ולא שוקלים את שיקולי טובת החברה. אני לא נוהג שיכור, כי אני חושב שחברתית זאת תופעה לא רצויה וכי אני חושש שאחרים ייפגעו אם כך אנהג. כמו רובנו, כמובן. הם לא, העבריינים. אפשר להיכנס לפרופיל הנפשי שלהם ולנסיבות חייהם שהובילו אותם לכך, אבל זה ממש לא מעניין אותי. מה שמעניין הוא האופן שבו אנחנו כחברה, והרשויות שאמונות על כך, מגנים על עצמנו מפני מי שמצפצפים על החוק והורסים חיי משפחות הגונות וטובות.
אז נעשה וייעשה לינץ' ציבורי בברבי (ובצדק), וזאת בהנחה שהוא אכן הפוגע. גם אם לא, אות אזרח למופת הוא לא יקבל כנראה. אבל איך אפשר להאשים אותו. הוא רואה שהוא מרוויח מהפשיעה שלו ביחס למה שהוא מפסיד. הוא יודע, כמו רוב רובם של העבריינים, להתחמק ולתמרן אותה בעזרת החוק הפלילי המקל שלנו, שפועל כל כולו לטובתו. מי שאשמות הן הרשויות. הן אחראיות למוות של הנשים. ולמה? כי אם היה מקבל תקופת מאסר של יותר משמונה חודשים על העבירה שביצע ב-2010 – הוא לא היה פוגע בנשים הללו.
המערכת מתנוונת והופעת לרופסת
השיח השיפוטי הזה, שבוחן את העבריין, את נסיבות חייו, את רצונו להשתקם (נכון, כי עבריינים – אנשים ישרים – יאמרו בפה מלא שבכוונתם לחזור לפשוע) – עולה באין ספור פסקי דין. שיקולי ענישה הם נושא למאמרים אקדמיים ארוכים, ובכל זאת, צריך לנהל אותם במסגרת שיח אחר. שופט בתוך עמו הוא חי? שיוכיחו. ואדגיש: לא מצופה משופט להתנהג כאחרון הערסים. עליו להתנהג באורך רוח, ולא להיגרר לרחשי הציבור. באותה מידה, עליו לדאוג לאמון הציבור במערכת השופטת. כדי לעשות זאת, עליו להראות שיש מי ששומר על האמנה החברתית שבה אדם דואג לרעהו, וכשיש את מי שלא עושה זאת – הוא נענש, כך שחיינו יוכלו להתנהל באופן רגיל, בלי לחשוש מכך שעבריינים ישנו אותם מקצה לקצה. וגם אם כן עשו זאת, כדי שנדע שהמערכת תהיה בעמדתנו ותתמוך בנו.
גם בתיק ההוא ב-2010, התובעים ערערו על ההחלטה לנכות שליש ממאסרו של ברבי. בית המשפט לא קיבל את הערעור. וכך המערכת כולה מתנוונת, הופכת לרופסת, מבינה שאין לה טעם להשקיע ולהחמיר. אפשר לבוא בטענות לברבי, לעשות לו רצח אופי, אבל מבחינתי עבריין סדרתי הוא כמו חיה. חיה מתוחכמת יותר, שמסוגלת לשלוט בעצמה ובוחרת שלא לעשות זאת, אבל חיה. מי שצריכים לרסן אותה הן הרשויות, ובראשן הרשות השופטת. לו היה נאסר לתקופה ארוכה יותר על העבירה הקודמת שביצע, סבלה הבלתי יתואר של משפחה אחת היה נמנע.