לפני כמה ימים היינו בבית המשפט לענייני תעבורה בפתח תקווה לדיון הקראה בעניין תאונת הדרכים שבה אבי ז"ל נהרג בפברואר השנה. הגענו בשמונה ורבע, כי הדיון נקבע לשמונה וחצי. הנאשם איחר ברבע שעה, ועורך דינו איחר בשעה. שלא תבינו לא נכון, זאת לא רק השעה הזאת שמעצבנת, אלא העובדה שזה נראה סביר לכולם שאנחנו נשב שם ונחכה לעורך הדין (שמתגאה באתרו על העבריינים והמסוממים הרבים שזיכה במהלך הקריירה) בזמן שכל דקה נראית כמו שעה.
מתחיל הדיון, כאשר עורך הדין של הנאשם (זאהיר שמו) – שכאמור איחר בשעה - מודיע שהוא גם לא הספיק לעבור על חומרי החקירה אבל במבט ראשון "נראה לו שאין טעם לנהל משפט" ושאפשר לסגור את זה בפגישה בפרקליטות. פגישה, שכמובן תתקיים בלעדינו. ניהלנו מאבק כדי לקבל את חומרי החקירה וכדי להחמיר בסעיף האישום ונכשלנו. בתחילה בפרקליטות ואחר כך בעתירה לבג"ץ – שלא עבר על החומרים וקבע כי מתערבים בהחלטות הפרקליטות במקרים נדירים. הם לא טעו טעות נדירה, פשוט טעו, והתעקשו על טעותם. הפעם הם מחויבים, לפי חוק, לדווח לנו ולקבל את עמדתנו לפני שתתקבל החלטה על עסקה.
הנאשם שתק במהלך הדיון. גרסתו נכון לעכשיו היא כמובן שהוא לא אשם. המשטרה והפרקליטות חושבות אחרות. הן חושבות שהוא אשם, אבל שסעיף האישום הראוי בעניינו הוא גרימת מוות ברשלנות ולא הריגה, סעיף שקל יותר להאשים בו. המשמעות היא שהחיים שלנו, של אבי, לא מספיק חשובים בעיניהם. היו לנו חוות דעת מבוססות של מומחים שאי אפשר להתעלם מהן, שאומרות שראוי להחמיר במקרים כאלה, של נהג משאית שעובר באור אדום עם חומצת חשיש בדמו.
איך אתם מסוגלים להיות רגועים ומחוייכים?
ועכשיו בא מולנו עורך דינו החלקלק, פונה אלינו בפניית "נעים מאוד" אחרי שאיחר בשעה ומתנהג כאילו אנחנו חברים שלו ונמצאים באירוע חברתי ומסביר שהוא בכלל לא מבין את הטעם לנהל דיון משפטי. הוא ישר ניגש לעסקה, כמו שהוא רגיל וכמו שהלקוח שלו כנראה רוצה. אנחנו ניתן הפעם קרדיט למערכת שתעשה את המעשה הראוי, ולא נמהר לקפוץ למסקנות, כי פגישה על עסקת טיעון לא התקיימה עדיין.
יכול להיות שהמערכת נועדה בעצם רק לעבריינים, כך לפחות אני יכול להבין מכל מה שקרה שם. הנאשם יושב לו, לבדו, על ספסל. די נינוח. אנחנו – אימי, דודתי וחברים של אבי ז"ל יושבים שם על קוצים - וכל המערכת הזאת (או נציגיה הספציפיים שהגיעו לדיון, שאליהם אין לי כל טענה ברמה האישית) רגועים, שלווים, מחויכים. כאילו שלא עוסקים שם בדיני נפשות שהשפיעו על משפחה טובה בישראל וכאילו שלא מתעסקים במשפטו של מי שהרג את אבי. זה עוד תיק בשבילם. בטח שהנאשם יישב רגוע. הוא יודע שבעזרת עו"ד ממולח ומספיק שקרים יצליח להעלים את ההרג שביצע, כאילו לא היה, ולהמשיך בחייו.
אני מקווה בשבילכם שלא תצטרכו להיכנס לברוך שכזה, כי היום אני יכול לומר בוודאות כמעט מלאה - שצדק די בטוח שלא יהיה. אם יקראו את הטור הזה המעורבים בתיק, שאני בטוח שכולם ברמה האישית (ולא שהם צריכים את האישור שלי) אנשים נפלאים, הם בטח יפלטו לעצמם: "שיוותר כבר, אנחנו עסוקים".
אז: א. לא. גם אני עסוק, וזה אבא שלי, ואני לא אוותר עד שיהיה כאן משהו שלפחות יריח קצת כמו צדק. ב. תיזכרו מה הניע אתכם כשנכנסתם למערכת. אני יודע שמי שנמצא בפרקליטות, ברובו, אידאליסט. אבל הניוון הזה שגורם לכל עסקאות הטיעון ולהקלה בסעיפי אישום ולהשלמה עם זה שעורך דין מאחר בשעה ונאשם לא מגיע לדיון ועוד - גורם לציבור בסופו של דבר לא להעריך את המערכת, גורם לתסכול ממנה דווקא ממי שזקוקים לה.