אספרסו קצר בקופי בין (צילום: שחף הבר, גלובס)
עבד עבד, אבל לפחות שותה אספרסו | צילום: שחף הבר, גלובס

בתחילת השבוע נכנסו שני מפקחים של משרד התמ"ת למשרד הפרסום זרמון-גולדמן. פקידת הקבלה המטופחת בטח ביקשה מהם לחכות כמה דקות ושאלה אם הם רוצים משהו לשתות עד שהאחראי יגיע. בטח היה להם נעים לשבת על ספת המעצבים, עניין של עשרים-שלושים אלף שקל, מתחת לגוף תאורה שזכה בחמישה פרסי עיצוב, ולשתות אספרסו איטלקי מהמכונה החדשה, שאם לוחצים עליה במקומות הנכונים יכולה להפוך חלב דל שומן לקצף, גל ועננה.

יכול להיות שהם אפילו התרגשו קצת מהמעמד. הרי החקירות שלהם מתקיימות בדרך כלל באתרי בנייה אפופי ריחות של בטון ושתן. במקרה הטוב, כשהם לא צריכים לרדוף ברגל אחרי תאילנדים, מזמינים אותם לשבת על שלד של מיטה, ולשתות קפה שחור, בתקווה שאף אחד לא ירק לתוכו.

אז מה עשו המפקחים של התמ"ת במשרד פרסום כל כך נחמד? הם באו לבדוק את תנאי ההעסקה של העובדים. ולמה הם עשו את זה? כי למרות ההבדלים ברמת עיצוב הפנים והכיבוד, משרדי הפרסום בישראל, ממש כמו קבלני הבניין, מעסיקים עבדים. השאלה שבאמת צריכה להישאל היא: "למה הם התחילו לבדוק שם רק עכשיו?".

למכור את גופם, כישרונם ונשמתם

מגש פיצה עם נקניק (צילום: jupiter images)
אני מקווה ששמרת את החשבונית | צילום: jupiter images

הפרסומאים והקבלנים לגמרי לא לבד בעניין. יחד איתם אפשר למצוא ברשימה גם משרדי יחסי ציבור, מערכות עיתונים, חברות הפקה ועוד מקומות עבודה לוהטים שהמשרות בהן נחשבות "נחשקות". כל כך נחשקות שאנשים מוכנים לעבוד חודשים ללא שכר בכלל כדי להוכיח למעסיקים שהם שווים העסקה בשכר מינימום. בתום התקופה הם ישמחו לחתום על חוזים שמבטלים את זכאותם לתשלום עבור שעות נוספת (אף אחד לא הצליח לברר עד היום כמה זה חוקי) ובהמשך למכור את גופם, כישרונם ונשמתם לתעשייה שהם כה רוצים להיות חלק ממנה. טוב, לא באמת למכור, לתת במתנה.

אם הם יתמידו מספיק זמן, ידפיסו להם כרטיס ביקור של "מנהל משהו" או "עורך משהו אחר", אבל הם ימשיכו לגור עם שותפים, לנסוע לעבודה באוטובוס ולהגביל את חיי החברה והמין שלהם לנסיעות של המשרד קפריסין, כי למי יש כוח לצאת ולהכיר מישהו אחרי חמש עשרה שעות סטרס מתחת לניאון. נכון, יהיו להם כמה דקות של סיפוק מקצועי בדרך, אבל אל דאגה, תמיד יהיה איזה מנהל קצת יותר בכיר שיגזול את הקרדיט ויזכיר להם לשמור על החשבונית של הפיצה שהזמינו למשרד באחת עשרה וחצי בלילה, אחרת אין סיכוי שהם יקבלו את הכסף בחזרה.

המעסיקים ישרדו גם את זה

לעבדים המודרניים יש מספיק סיבות לרצות להיות כאלה. הם אוהבים לראות את השם שלהם ברשימות קרדיטים, לשלוף את כרטיס הביקור המהודר ולקוות שיום אחד הם יהיו עשירים ומצליחים כמו אלה שחותמים להם על המשכורת. אלה שנהנים מהסידור אפילו יותר הם אותם מעסיקים שיכולים להשיג את כל הכישרון שבעולם בעלות שמקבילה לעלות עובדי קבלן בחברת ניקיון, ויודעים שגם אם כל העובדים שלהם ייעלמו יום אחד, מאות מוכשרים אחרים יעמדו בתור כדי למלא את המקום שהתפנה. מרוב אושר הם אולי אפילו יסתפקו בפחות מהקודמים. לא, הם לא יקרסו אם הם ישלמו שעות נוספות או ידאגו לתנאי העסקה הולמים, הם רק יעשו קצת פחות כסף.

אני לא מצפה שביקור של פקחים במשרד פרסום אחד ישנה את התמונה. אחרי הכל, רוב המעסיקים הללו הם אנשים יצירתיים וחזקים יותר מכל הפקחים שבעולם. אבל גם שחרור של עבד אחד יכול להיות התחלה של שינוי.

>> הטור הקודם שלי: הרומן של שוורצנגר
>> אריק הניג: איך הבאתי את מונית הכסף לארץ