במהלך הפגנה שהתקיימה שלשום בכיכר הבימה בתל-אביב, כוחות מג"ב ומשטרה עיכבו את העיתונאי אילן ליאור ואת צלם העיתונות רוני שיצר. "עיכבו". איזו מילה יפה. אפשר לחשוב שהשוטרים פנו אליהם בנימוס כשטיילו ברחובות העיר בין ערביים, ביקשו מהם אש, שאלו אותם מה השעה או ניסו לברר איך מגיעים לפתח תקווה.
לפי הסרטונים שמסתובבים ברשת, ה"עיכבו" הזה כלל לפחות חמישה שוטרים, אחד מכל צד של המעוכב, עוד כמה דוחפים את המעוכבים מהגב לכיוון הניידת, ואחד בקסדת אופנוענים, רובוקופ סטייל, צועק לחברים שלו הוראות, או אולי רק מחמם אותם. איש משטרה יחיד, אפילו עם חצי מוטיבציה, ליד הבית של גדי ויכמן ז"ל בבאר שבע או הפעוטון לילדי העובדים הזרים שנשרף בתל אביב, היה יכול למנוע את המקרים האיומים האלה. אבל למשטרת ישראל יש כנראה סדר עדיפויות קצת שונה.
את אילן ליאור אני לא מכיר, עם רוני שיצר דווקא יצא לי לעבוד כמה פעמים, ועד כמה שהשיפוט שלי שווה, הוא לא מהאנשים שמחפשים בלגאנים. שיצר היה שם כדי לעשות את העבודה שלו. והעבודה שלו, מה לעשות, היא להיכנס עם ציוד צילום למקומות שאף אחד לא היה נכנס אליהם מרצונו כדי להביא תמונה, כדי לתפוס רגע אחד שיעביר גם לקוראים שלא היו שם את מה שקרה. אני מניח שגם שיצר וגם ליאור היו מעדיפים לשבת אותו ערב לשתות משהו מול הטלוויזיה, אולי הם אפילו עשו את זה עד שהביפרים שלהם צפצפו. אז למה לעכב אותם? כי למישהו מאוד חשוב שהם לא יעשו את העבודה שלהם.
כמו שבטח שמתם לב, הקיץ מתקרב, ואיתו מגיע עוד גל של מחאה חברתית. חוסר ההצלחה של הגל הקודם להשפיע על עניינים מהותיים פיצל את דורשי הצדק החברתי לשני גושים של מיואשים: אלה שאומרים ששום דבר כבר לא ישתנה ועדיף להישאר בבית, ואלה שיודעים שאין להם מה להפסיד. הקואליציה החדשה הצליחה לדחוף את כל אחד מהגושים עמוק יותר לתוך הייאוש שלו.
עם הסוג הראשון אין למשטרה או למי ששלח אותה בעיה. להיפך. אבל הסוג השני מדאיג אותם. אנשים שיודעים שאין להם מה להפסיד יוצאים מהבתים, שורפים מכוניות, שוברים זכוכיות ומרביצים בחזרה. אנשים שאין להם מה להפסיד לא יושבים בשקט, וכמו שזה נראה עכשיו, בקרוב נראה ברחובות לא מעט אנשים כאלה. בגלל זה, מי שמקבל עכשיו את ההחלטות מעדיף שהרחובות יהיו נקיים מתקשורת.
ואז, כשהעיתונאים יפחדו לסקר והצלמים לא ירצו שישברו להם את העדשות, יישארו ברחובות רק מפגינים ושוטרים. כחולי המדים יוכלו להמשיך לעשות את מה שהם רוצים בלי הפרעה ועל הדרך, להשתמש בתקשורת כדי להציג את המוחים ויושבי האוהלים כמיעוט שולי, קומץ אנרכיסטים, תל אביבים משועממים שחוסמים את מעבר החצייה בדרך לטוני וספה או להצגה בבניין החדש של הבימה. קומץ מהפכנים הזויים הוא לא "העם", והוא יכול להמשיך לצעוק שהוא רוצה צדק או משהו, אבל שיעשה את זה בשקט ושיגיד תודה שלא יורים עליו כדורי גומי.
"התקשורת הסמולנית מתבכיינת כי עיתונאים אכלו כאפות". סלח לי מגיב יקר שגנבתי לך את הטוקבק, תצטרך לחשוב עוד קצת. אני מאחל לך שתיהנה מזה כל עוד אתה יכול, כי במדינה ששולחת את המשטרה שלה לעצור עיתונאים ברחוב, מחשבה חופשית ומחשבות בכלל הן לא דבר מובן מאליו.