"רבין? הוא שלח טקסט על רבין?". אני כותב את המילים הללו ויכול לראות את הקמטים על הפנים של האנשים שעורכים את האתר הזה ושל אלה שמקדמים אותו ברשת. "מאיפה הוא בא לנו עכשיו?", הם אומרים לעצמם. "שייתן משהו על זיונים בגיל המעבר, על תל-אביב בשנות השמונים, על רוקדים עם כוכבים. דברים שאפשר לעבוד איתם. רבין? רבאק, את מי זה מעניין עכשיו?". רגע לפני שאתם מתייקים את הטקסט תחת: "דברים שאין לנו מה לעשות איתם", קבלו התנצלות. בשבוע הבא יהיה כאן דיסקו. אני מבטיח. השבוע אין לי חשק לרקוד.

16 שנה לרצח יצחק רבין (צילום: AP)
רצח ראש ממשלה? לא משהו שאי אפשר לפתור עם כמה נרות נשמה ושיר של אביב גפן | צילום: AP

זה בסדר, אתם לא לבד בעניין הזה. חמש עשרה שנים עברו מאז הרצח בכיכר והוא כבר לא מעניין אף אחד. אפילו הערוץ הראשון, שקשה להאשים אותו בכך שיש לו יותר מדי חומרים לשדר במוצאי שבת, היה זקוק ללחץ ציבורי כדי לשלוח ניידת אל העצרת לזכרו של יצחק רבין, שתהיה כנראה העצרת האחרונה.

אני הייתי שם. חוץ ממני, הסתובבו בכיכר לא מעט חומרים קלאסיים לערוץ הראשון: שמעון פרס, ילדים בחולצות כחולות שבאו לג'ימבורי הזיכרון השנתי, וכמה אנשים על אזרחי שהצליחו להרים את עצמם מהכורסא. הכרתי כמעט את כולם. "המשטרה מוסרת שיש כאן מאה אלף איש", הודיע אחד המארגנים וקיבל בתגובה פחחחחחח קולקטיבי, מקצת פחות משלושים אלף גרונות, שכבר יצא להם לזייף את "שיר לשלום" בעצרת או שתיים.

איך קרה שבמדינה שכל כך אוהבת להתפלש בזיכרון החללים, הנספים והקורבנות שלה, רצח של ראש ממשלה נהיה כל כך לא מעניין? אפילו היום שבו טרומפלדור והחברים שלו הפסידו בקרב שולי בתל-חי הפך באדיבות מערכת החינוך לאחד הימים העצובים בשנה. אז למה אנחנו שוכחים את רצח רבין? כי יותר מדי אנשים לא רוצים שנזכור.

סליחה תקלה

אי אפשר להתעלם מהעובדות. אדם ממחנה פוליטי אחד (נקרא לו מחנה הימין) רצח ראש ממשלה ממחנה אחר (נגיד שקוראים לו מחנה השלום). מלחמות עולם התחילו בגלל פחות, שלא לדבר על מלחמות אזרחים. אבל ישראל של 1995 התייחסה לרצח המתוכנן, המחושב והידוע מראש הזה, כמו לאסון טבע, תאונה, תקלה. לא משהו שאי אפשר לפתור עם כמה נרות נשמה ושיר של אביב גפן. אופס, ראש ממשלה נרצח, קורה. מבטיחים שזה לא יקרה שוב? לא בטוח.

המחנה הרוצח (בוא נקרא לו שוב מחנה הימין) מילא את פיו בעשבים שוטים – זה לא אנחנו, זה מקרה פרטי. המחנה שנרצח (בואו נקרא לו ז"ל) פטפט על אחדות – אנחנו הרי יפי נפש מדי כדי לערבב רצח פוליטי בפוליטיקה. וחוץ מזה, האחרון שדיבר על שלום, הרי מריח את הפרחים מהכיוון של השורש. וזה עבד. רק חמש עשרה שנים עברו וכבר שכחנו מאי הנעימות הזו. בסיפור של טרומפלדור כולם יודעים מי היו הרעים, אבל מהסיפור של רבין הוציאו את הרעים, וסיפור בלי רעים, כמו סקס בלי פרטנר, יכול להיות נעים, אבל בטח לא משהו שנשאר יותר מדי זמן בזיכרון.

ולכל הצדדים זה נעים. מי יודע מה היה קורה אם אנשים היו מתחילים לזכור? אולי הם היו שואלים שאלות? מבררים מי דחף לרצח הזה? ומי סתם את הפה? ואיך המדינה הייתה נראית אם העצרת ההיא הייתה עוברת בשלום? למנהיגים שלנו עדיף שלא נשאל שאלות, רק שנרגיע. שניאבק בבעיות פרנסה ביום ובערב נתפרק מול הטלוויזיה. קשה לנו לחיות כאן? לא נעים לנו? אנחנו חושבים שהם טועים? מבחינתם אלה תאונות שקורות לכולנו, לא משהו שאי אפשר לפתור עם איזו מלחמה בצפון או מצור על עזה. יצאת להפגין? זה רק כי אתה שמאלן קיצוני, אנרכיסט, אוהב ערבים, או הומו מתוסכל. האנשים הטובים נשארים בבית, הם צריכים לקום מחר לעבודה, יש להם משכנתא ומיסים לשלם. תובנה אחת נשארה לנו מהרצח ההוא: "מי שמשנה, מת". עכשיו אפשר להוסיף לה גם: "ואז שוכחים אותו".

>> הפוסט הקודם שלי: יש לך בלוג אוכל? אז הוא כנראה גרוע
>> ספיישל קאברים - ואתם עוזרים לנו לבחור