מערך האופניים להשכרה. לא בכיפור (צילום: עיריית תל אביב)
אנדרטאות ירוקות לזכר החופש. עמדות השכרת האופניים | צילום: עיריית תל אביב

פעם מאוד אהבתי את ערב יום כיפור. בחיים לא צמתי והפעם האחרונה שבה נכנסתי לבית כנסת ביום כיפור הייתה לפני יותר משלושים שנה, ולמרות זאת הרגשתי שיש ביום הזה משהו מיוחד. החגיגיות שיורדת על תל-אביב, קולות הילדים שממלאים את הרחובות ומזג האוויר שמתחיל לקבל צורה של סתיו, עשו לי את זה. השנה זה לא יקרה. למה? כי בדרך לפגוש חברים בשדרה או בדרך לחוף אני אעבור ליד העמדות הירוקות להשכרת אופניים, שהעירייה החליטה לא להפעיל ביום כיפור. הן יעמדו שם, כמו אנדרטאות ירוקות לזכר החופש, ויזכירו לי את הקבוצה הקטנה ההיא של האנשים שמתעקשים לקבוע את סגנון החיים של כולנו. קוראים לזה כפייה דתית.

לעירייה יש הסבר יוצא מן הכלל להפסקת הפעילות: "הפעלת מערך השירות", הם אומרים, "מצריכה העסקת מוקדנים והנעת כלי רכב ברחבי העיר". זכותם המלאה של המוקדנים והנהגים לצום ביום הזה, רק שאת העניין הזה עם הצום הרי לא המציאו אתמול. למה שלא יתנו למנויים לשכור את האופניים ליממה שלמה? זה היה מוציא אתכם גדולים, גם בעיני המוקדנים שרוצים לכפר על חטאיהם וגם בעיני המנויים שאין להם אופניים ובכל זאת רוצים לדווש עם כל העם. וחוץ מזה, עד כמה שזכור לי, מערך השירות לא עלה באש ולא נסקל באבנים בגלל שהוא פעל בשבת האחרונה, אז למה דווקא ביום כיפור? כי כשחברי סיעת ש"ס לוחצים, אפילו העירייה מתקפלת.

איפה מאהל המחאה נגד הטייקונים של הכשרות?

מה יש ביום הזה שמביא גם את זוללי השרצים, מחללי השבתות ובועלי הנידות הגדולים ביותר לבית הכנסת עם חולצות לבנות? שלא לדבר על הרוצחים, האנסים ושאר החולירות שמעדיפים לחטוא תחת קטגוריית "בין אדם לחברו''. איך קורה שיום אחד בשנה כולם פתאום נהיים שומרי מסורת? ייתכן שזוהי חרדת יום הדין, שמלווה את המין האנושי פחות או יותר מימיו הראשונים. את זה אני יכול להבין. הבעיה היא שאיפה שיש פחד, יש מישהו שיעשה ממנו כסף והשפעה, והוא ישתדל מאוד לשמר אותם.

אבל עירית תל-אביב לא חוששת מיום הדין. יש לה פחדים אחרים לגמרי, והם קשורים להסכמים קואליציוניים. כמו הממסד הכלכלי שמורכב ממעט אנשים ששולטים על רוב הכסף, הממסד הדתי בנוי על מעט אנשים ששולטים על החיים של הרוב, ועל הדרך גם על חלק מהכסף. חבל שאף אחד לא יקים מאהל מחאה נגד הטייקונים של הכשרות והאוליגרכים של הנישואים, שהרי כולנו יהודים.

אז נכון, כולנו נולדנו יהודים, ובתעודות הזהות שלנו (חוץ מאשר זו של יורם קניוק) כתוב שאנחנו יהודים. מה שאני מבקש זה רק שתתנו לי לבחור איך להיות יהודי. עצירת התחבורה הציבורית בשבת, השליטה ברשתות השיווק בעזרת דיני כשרות והפסקת השכרת האופניים ביום כיפור, לא עוזרות כאן. להיפך, הן רק מרחיקות. קחו אותי לדוגמא - פעם אהבתי את ערב יום כיפור. באמת. השנה אני אוהב אותו קצת פחות.

>> הטור הקודם שלי: מה למדנו מכתבת האונס של דפני ליף?
>> "יורם קניוק - לא רוצה להיות יהודי? לא צריך!"