_i.jpg "עירית לינור במשדר ליום האישה ערוץ 20 (צילום: ערוץ 20 , יחסי ציבור )")
הנשיא ראובן ריבלין אמר זאת טוב מכולם. באוגוסט 2016, בשיאה של הסערה סביב הקמת תאגיד השידור "כאן", התייחס הנשיא לחשיבות השידור הציבורי ולניסיונותיהם של פוליטיקאים, כלשונה של שרת התרבות מירי רגב, לשלוט בו. "חלק מנשמת אפה של הדמוקרטיה היא גם היכולת של הביטוי החופשי", אמר ריבלין, והוסיף: "כמובן שרצוי להקפיד בכבודם של האנשים גם כאשר הם יריבים שלך". זה היה מדויק: הביטוי החופשי הוא ערך עליון, "נשמת אפה של הדמוקרטיה"; ההקפדה בכבוד הוא עניין "רצוי". ההיררכיה ברורה.
שלשום אירעה התנגשות ערכית בין חופש הביטוי לכבוד. זה קורה לא פעם אצל עיתונאים בני זמננו, ובפרט אצל עירית לינור, שרמסה את הנשיא במהלך שידור בגל"צ בעקבות דבריו על ההפגנות. בין השאר אמרה לינור – ואני מלקט את החריפים שבדבריה – שריבלין היה "פוליטיקאי כושל", כינתה אותו "חתיכת חצוף" וקינחה ב"תתבייש". לא בדיוק אמירות פרועות ושלוחות רסן, אבל מספיק כדי לגרום לגל"צ להשעות אותה לשבוע ולהכריז כי "התבטאויותיה אינן ראויות וגם האופן שבו נאמרו הדברים. אנו מכבדים נלחמים ושומרים על חופש הביטוי בגלי צה"ל. ביקורת היא לגיטימית והיא סוד קיומה של עיתונות חופשית, יחד עם זאת יש לשמור על שיח ראוי כמצופה משידור ציבורי".
צריך להעריך את הרצון של גלי צה"ל תחת מפקדה החדש, שמעון אלקבץ, לשמור על שיח ראוי. בתקופה שבה שיח שאינו ראוי משגשג בתחנות האזוריות ובערוצי הנישה ומחלחל למיינסטרים התקשורתי, השאיפה לבצר מפניו את תחנת השידור הצבאית היא צעד נכון.
אבל לשם כך, על גל"צ לגלות עקביות. לא יכול להיות שלינור תושעה על אמירות לא ממלכתיות וסגנון מתלהם בשעה שאחרים, מתלהמים כמוה וגדולים ממנה, נשארים עם מיקרופון פתוח (לזכותו של אלקבץ יש לציין כי זו ירושתו מקודמו, אביר האיזונים ירון דקל); ולא מתקבל על הדעת שלינור תחזור לשדר, אלא אם מישהו בגל"צ מאמין שמקץ שבוע היא תשוב ממלכתית וזהירת לשון כמו פליטה שיצאה תחת הריסות רוממה. הרי לינור כבר אמרה דברים שלידם ההתבטאויות על הנשיא נשמעות כמו קומפלימנטים: קראה לסטודנטית "זונה", לחייל שהעיד בשוברים שתיקה "זבל". יש שלל סיבות שמצדיקות לא רק את השעייתה, אלא גם את פיטוריה. אם החליטו כעת בגל"צ שהסגנון הוא הבעיה, הרי שביום שלישי היתה אמורה לינור לומר את המילה האחרונה בהחלט.
אבל לינור – כפי שניתן לראות בתגובת גל"צ – לא הושעתה על היותה מגישה משתלחת ופרובוקטיבית (זה הרי הטיקט שלה, הסיבה המובהקת להעסקתה בתחנה); היא הושעתה משום שהיתה כזו כלפי הנשיא. הנשיא, מסמנת גל"צ, מורם מעם. תצחקו על נבחר ציבור כדוד ביטן, על פקיד ממשלתי כאביחי מנדלבליט, על קצין כרוני אלשיך (שלא לדבר על נתניהו). אבל אל תלעגו לנשיא.
השופט בדימוס אליעזר ריבלין – קרוב משפחתו של הנשיא – נחשב לאביר חופש הביטוי. בפסקי הדין שלו קבע ריבלין כי גבולות חופש הביטוי צריכים להיות רחבים, ונחוצה התבטאות קיצונית במיוחד על מנת לחצות אותם. אפילו כשאמנון דנקנר כינה את איתמר בן גביר "נאצי" בתכנית פופוליטיקה סבר ריבלין שאין זו דיבה. אז גם טען שחופש הביטוי הוא "ציפורה נפשה של הדמוקרטיה", "אם החירויות" ו"הנדבך העליון של זכויות היסוד".
קשה לטעון שלינור חצתה את הגבול. לקרוא לנשיא ריבלין "פוליטיקאי כושל" זו ביקורת מביכה (פוליטיקאי כושל לא היה נבחר לנשיאות המדינה בקולות חברי הכנסת) – אבל לגיטימית. "חצוף" ו"תתבייש" הן אמירות שנאמרות אפילו לילדים, כך שהן ודאי לא גסות רוח באופן יוצא דופן – ודאי לא כזה שמצדיק את הגבלת חופש הביטוי. אם הביטויים "כושל" ו"חצוף" נופלים מחוץ לגדר, הרי שכדאי לצייד את אנשי גל"צ בלקסיקון עזר שיבהיר איך מותר לבקר נבחרי ציבור.
ביתר דבריה גילתה לינור חוסר הבנה באשר להבדל בין עידוד הפגנה קונקרטית ועידוד הזכות להפגין – ועוד זרקה פנימה את המושג "מרי אזרחי". כמו סגנון משתלח, גם פרשנות לקויה היא סיבה מצוינת לשלוח איש מקצוע שזה תפקידו הביתה – אבל זו לא הסיבה שבגללה לינור הושעתה.
ריבלין הוא לטעמי נשיא נהדר (בתפקיד מיותר) שמסב לי גאווה גדולה באופן שבו הוא מצליח להתעלות שוב ושוב על הפוליטיקה הישראלית. עם לינור, מנגד, לא הסכמתי מאז תחילת המאה, ורבים מהדברים שהיא כותבת ואומרת מוציאים אותי מדעתי. אבל להשעות אותה על ביטויים כמו "כושל" ו"חצוף", רק משום שהופנו לנשיא המדינה, זו סתימת פיות שערורייתית. כולנו צריכים להגיד את זה, ולא משנה מה דעתנו על לינור ועד כמה היינו רוצים לראות את הפה הזה נסתם. והראשון שצריך להגיד את זה הוא רובי ריבלין.