בסופו של דבר, מסתבר שבנימין נתניהו צדק. כשראש ממשלת המעבר כינס בפתח תקווה "כנס חירום לעצירת גניבת הקולות", הביע אמפתיה נוגעת ללב כלפי מצביעי השמאל המרומים והתריע מפני השימוש לרעה לקולותיהם, הוא צדק. זעקות השבר על גניבת הקולות היו מדויקות. הן פשוט היו מופנות לכיוון הלא נכון.
זה התחיל עם יועז הנדל וצבי האוזר, שהחליטו לא לתמוך ביוזמת מנהיגי כחול לבן להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. הרעיון הזה, מן הסתם, לא יורד חלק בגרון לאיש מראשי כחול לבן, אבל הנדל והאוזר החליטו שהם אפילו לא רוצים לטעום. מבחינתם, בל"ד היא לא גלולה מרה, אלא כוס תרעלה. הנדל כבר הבהיר בציוץ שמבחינתו "אחדות זה צורך קיומי", ובהמשך נתן לייק לציוץ שקרא להקמת ממשלת אחדות תחת נתניהו. ועוד אמרו שזאת מפלגת "רק לא ביבי".
אין ספק שהנדל והאוזר נדרשים להכריע בין שתי אלטרנטיבות איומות מבחינתם, אבל קשה להבין איך ייתכן שהמשך שלטונו של ראש ממשלה חשוד בפלילים שנתפס בעיניהם כמרסק הדמוקרטיה ("הוא הפך את מוסדות השלטון לבוגדים", אמר הנדל בראיון עם כניסתו לפוליטיקה) עדיף על פני שימוש – ולו אינסטרומנטלי – באצבעות חברי הרשימה המשותפת. וזה עוד לפני שמזכירים את האג'נדה האישית שיש לכל אחד מהם כלפי האיש שהיה פעם מעסיקם, ושצייר בקמפיין האחרון את הנדל כמתגזען על מזרחים בשעה שבנו ניהל קרבות טוויטר על סף תביעות הדיבה עם בנו של האוזר.
אחדות זה צורך קיומי https://t.co/Mcw2quQ2iq
קצת מגוחך להלל את נוקשותם האידאולוגית של הנדל והאוזר, כפי שעושים כעת – בין אם בכנות ובין אם במניפולטיביות – צייצני ימין נרגשים שרוצים לראות את התינוקות שנשבו חוזרים הביתה. כחול לבן ניפקה בקמפיין שתי הבטחות בחירות עם סיכוי נמוך למימוש כפול: בלי ביבי ובלי טיבי. הנדל והאוזר אולי ניצבים איתנים מאחורי ה"בלי טיבי", אבל מה"בלי ביבי" נראה שהם מבצעים נסיגה שקטה. הם לא מפרי הבטחות בחירות פחות מכל אחד אחר בכחול לבן. הם רק הפרו את ההבטחה שטובה לימין.
לכבוד רב סרן שמועתי,
באשר הוא שם.
1. לא פנו אלינו
2. לא יפנו אלינו
3. הם יודעים למה
בהצדעה,
צבי ויועז
הליכוד עבד שעות נוספות כדי להדביק לכחול לבן את תווית השמאל, אבל להנדל ולהאוזר זה לא היה נצמד גם עם רתכת. אלו אנשי ימין מובהקים. האחד הוא בן הציונות הדתית, מין נפתלי בנט עם יושרה ואומץ; השני הוא מנסח חוק הלאום – חוק הדגל של הימין. אידאולוגית, שניהם עוקפים את נתניהו מימין בדרך להקמת התנחלות ביו"ש. מקומם הטבעי הוא אפילו לא בליכוד הימני רק לכאורה, אלא בימינה; בטח שלא בכחול לבן, שהבטיחה לתקן את חוק הלאום ובקושי הצליחה לגמגם את עמדתה לגבי סיפוח.
חייבים להתגמש
כחול לבן היא ניסיון ליישר גוף אידיאולוגי עם גמישות של מתעמלת סינית באמצעות עמוד שדרה ערכי. זה מה שבאמת מחבר בין הנדל והאוזר לעפר שלח ויעל גרמן: לא החלפת נתניהו, אלא האמון בשלטון החוק. הם יקראו לזה "ממלכתיות", הימין יקרא לזה "רק לא ביבי" – זה לא משנה. זה איחד את המפלגה ואת בוחריה.
אפשר לנהל מערכת בחירות על "ביבי כן ולא". אפשר לעשות את זה אפילו שלוש פעמים, ויותר. אבל כשצריך להרכיב ממשלה, נכנסים למשוואה עוד אלמנטים. וכאן, עמוד השדרה הממלכתי מאבד רלוונטיות והגוף הגמיש מתחיל להימתח לפוזיציות בלתי אפשריות, עד שהוא על סף קריעה.
הנדל והאוזר נחשבים לאנשים הגונים. זו הרי הסיבה שעזבו את נתניהו – בעקבות התנהלותו המבישה בפרשת נתן אשל. זו הסיבה שהצטרפו לבוגי יעלון, הלוחם בנתניהו, ואיתו לכחול לבן – מפלגת האנטי-ביבי. אבל הגינות לא יכולה לשמש מכנה משותף פוליטי (ליתר דיוק: היא צריכה לשמש מכנה משותף פוליטי של כלל המפלגות, ודאי שלא לאפיין מפלגה אחת). מכנה משותף כזה, בר קיימא, נבנה סביב שותפות אינטרסים והשקפת עולם. בכחול לבן יש שותפות אינטרסים – אך אין שותפות אידאולוגית. השבוע גנץ שילם על זה.
אבל כחול לבן, יש לזכור, איננה מפלגה דמוקרטית. כל חבר כנסת מטעמה חייב את מקומו, בראש ובראשונה, למנהיג המפלגה - ובמקרה של האוזר והנדל, הם חייבים את מקומותיהם לשני מנהיגים: יו"ר תל"ם ויו"ר כחול לבן. אלו האנשים שנתנו בהם את אמונם – וכעת הם מועלים בו. חברות במפלגה ללא פריימריז כרוכה במחויבות להחלטות ראשיה. מי שזה לא מתאים לו – מוטב שיחפש מפלגה אחרת.
לכן הנדל והאוזר צריכים לעזוב. אם הם לא יכולים להתייצב מאחורי החלטה משמעותית של יו"ר המפלגה, ולא מצליחים לשכנע את המפלגה לבחור בדרך אחרת – עליהם להתפטר מהכנסת. צריך להגיד להם כל הכבוד על היושרה – ובהצלחה באזרחות. אנשים ישרים לא יוכלו לקחת את המנדטים שקיבלו מהבוחרים ולערוק איתם למחנה הנגדי; והנדל והאוזר הם הרי, כפי שכתב שייקספיר, אנשי כבוד.
גשר צר מאוד
הסירוב של הנדל והאוזר ליישר קו עם הקוקפיט לא מתקבל על הדעת במפלגה כמו כחול לבן, אבל קשה להגדיר אותו כבגידה במצביעים; לא משום שזה בהכרח לא נכון, אלא משום שקשה לדעת מה מעדיפים הבוחרים. סקר של מכון דיירקט פולס ניסה לענות על כך, אך עשה עבודה חלקית כשהתעלם מדילמת הראשון-ברוטציה בממשלת אחדות – שאלה קריטית שהפילה את האופציה בספטמבר. אף על פי כן, תומכי הנדל והאוזר נאחזים בסקר הזה ומציגים את הצמד כמי שמממש את רצון הבוחרים. ספק רב אם זה נכון באשר לרוב מצביעיה של מפלגה שחרתה את החלפת השלטון על דגלה – אבל זה מספיק כדי להשאיר לשניים פתח מילוט ספקני מפני הבושה.
את המהלך של אורלי לוי-אבקסיס אמש, לעומת זאת, אי אפשר להגדיר אלא כגניבת קולות. בפוסט שפרסמה – סיכול ממוקד לאופציית ממשלת המיעוט אחרי שהנדל-האוזר הכשירו את הקרקע לתקיפה – הכריזה לוי-אבקסיס כי לא תתמוך בממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת והתנערה ממחויבותה למרצ. בשורה הלפני-אחרונה, כמעט באגביות, סיפרה כי הבהירה זאת לעמיר פרץ מיד לאחר הבחירות. את הפוסט סיימה בקביעה הפומפוזית לפיה "אזרחי ישראל זכאים לצפות מנציגיהם לנהוג באחריות ובאמינות בקיום הבטחותיהם בעבורן קיבלו את המנדט". האירוניה התאבדה בקפיצה מגשר. אם יש עוד בדל של הגינות בפוליטיקה – כך גם הקריירה הפוליטית של לוי-אבקסיס.
המשפטים האחרונים של לוי-אבקסיס מגלמים עזות מצח שנדיר למצוא אפילו במגרש הציני להחריד של הפוליטיקה הישראלית. שפשפו היטב את עיניכם: לוי-אבקסיס גוערת בפוליטיקאים שמפרים הבטחות שהעניקו לבוחריהם, משפט לאחר שהיא מודה בגאון שהפרה הבטחה לבוחריה. היא לא עשתה זאת ברגע של התפכחות או צוק עתים אידאולוגי כמו הנדל-האוזר; היא עשתה זאת "מיד לאחר הבחירות". מהלך מתוכנן, ציני, מכוער ובזוי, שאין לו אלא משמעות אחת: לוי-אבקסיס רכבה אל הכנסת על קולות השמאל.
אבל זאת לא היתה רק הסתרה; זה היה גם שקר גס. בפברואר, בראיון ל-ynet, אמרה לוי-אבקסיס כי אין לה התנגדות לתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת – בניגוד גמור לדברים שכתבה אמש. מה נשתנה בין פברואר למרץ? דבר לבד מהצורך של לוי-אבקסיס באצבעות הבוחרים. באותו ראיון, אגב, היא גם טענה שרה"מ לא יכול לכהן עם כתב אישום. חודש קודם לכן הסבירה את איחוד המפלגות בכך ש"אנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי כדי להוריד את נתניהו האנטי-חברתי מהשלטון". מסתבר שהאחריות, כמו שהיה כתוב על שולחן הנשיא הארי טרומן, נעצרת כאן, במקום שבו "הורדת נתניהו האנטי-חברתי" כרוכה בהסתמכות על הח"כים הערבים. לפני חמש שנים לוי-אבקסיס שיתפה פעולה עם עאידה תומא-סלימאן מהמשותפת (וח"כיות נוספות מהקואליציה ומהאופוזיציה) כדי לסכל הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך. מסתבר שכשהמטרה ראויה בעיניה, לוי-אבקסיס מסוגלת לשיתופי פעולה קונסטרוקטיביים אפילו עם הערבים.
מניתוחי הקלפיות ניתן ללמוד שלוי-אבקסיס לא היתה שווה לגוש השמאל ולו עשירית מנדט. זה אפילו לא בגלל כוחה האלקטורלי, שהלך והתרסק מאז פרישתה מישראל ביתנו כמו המדדים בוול סטריט, אלא החיבור חסר התוחלת עם מפלגת העבודה. הפתק "אמת" הוא מלכתחילה משוכה גבוהה עבור מצביעי ימין מסורתיים, והשם מרצ הוא כבר כמעט אותיות השטן. ספק אם אפילו בני משפחתה עמדו באתגר. הבלוף של לוי-אבקסיס התפוצץ עוד בספטמבר, כשהפסידה מצביעים (לעומת אפריל) אפילו במגרשה הביתי בית שאן, אבל פרץ מיאן לשמוע את הקולות שבורחים לו מהידיים; בבחירות 2020 הם כבר הצליחו לאבד קולות לא רק לכחול לבן ולמצביעים שהעדיפו להישאר בבית, אלא אפילו לליכוד – כלומר, קולות שנטשו את הגוש. בסופו של דבר, לוי-אבקסיס הציעה לשמאל גשר צר מאוד.
לא דובים ולא ערבים
כמו כור לא יציב, נורת האזהרה מעל ראשה של לוי-אבקסיס הבהבה הרבה לפני הפיצוץ. היא היתה חשודה מיידית מרגע שעשתה את המסלול הארוך והתמוה ממפלגת הימין המובהקת של ליברמן למפלגת האם של השמאל, זו ששמה עדיין מעביר צמרמורת של פנקסנות אדומה בקרב ליכודניקים ותיקים. אבל היה לה את השם "לוי", עם האבא שצלח את אותה הדרך , והיתה לה את מצוקתו של השמאל וניסיונו הפתטי לקרוץ אל מצביעי הימין. הכישלון בספטמבר לא גרם לה לחשב מסלול יומרני מחדש, אבל את החיבור למרצ היא קיבלה כמי שכפאה פרץ. עוד לפני האיחוד הבהירה שזה יהיה חיבור טכני ולא אידאולוגי. היא גם לא טרחה (וליתר דיוק: טרחה שלא) להתייצב למסיבת העיתונאים המשותפת הראשונה של ראשי המפלגות. בקמפיין היא שמרה על ריחוק בוטה, פן רבבי מרצ ידבקו בשמלתה. בליל המדגמים פרסמה ציוץ תמוה לאור התוצאות – "מחר חוזרים לעבוד, מתחילים עידן חדש של שיתוף פעולה" – ומיד מחקה אותו באורח מחשיד. היום זה כבר נראה כמו סימן מקדים, פליטת טוויטר שכמעט וחשפה מוקדם מדי את מבצע הנקם.
אבל בטוויטר של לוי-אבקסיס עדיין מופיע ציוץ אחר מליל המדגמים. אז, כששמה הופיע בראש רשימות הציד של לוכדי העריקים מהליכוד, היא פרסמה תגובה וטענה ש"לא דובים ולא יער". אבל היא לא הדפה רק את הטענות למגעים חשאיים עם אנשי הליכוד, אלא דחתה על הסף את האפשרות שעריקתה תיקנה בג'וב. "זה מבזה בעיקר את מי שחושב כך", כתבה. בימים הקרובים נדע מי התבזה פה.
מכל הידיעות שהיו - לא דובים ולא יער. אין ולא היו כלל מגעים עם גורמים פוליטיים כל שהם. כל מה שהתפרסם הוא לא יותר מספינים.
גם הניסיון לערבב את שם אבי בהצעה היא הזויה ויכולה לעלות רק בדמיונם של אלו החושבים שניתן להשיג כל דבר על ידי מתן אתנן שכזה -וזה בעיני מבזה בעיקר את מי שחושב כך.
מצביעי העבודה-גשר-מרצ, שרבים מהם עלבו במצביעי כחול לבן שמכניסים בקולותיהם אנשי ימין לכנסת, גילו אתמול שהם באותה סירה שוקעת. למען האמת, הם היו צריכים להבין זאת כבר כשהצביעו לאיש הימין אבי גבאי באפריל – וכשראו אותו הולך לפגישה בבלפור למחרת הבחירות. מפלגות השמאל-מרכז מתגלות כמחנות פליטים שאפילו ה"רק לא ביבי" כבר לא מצליח להחזיק ביחד. הנדל יכול לדבר גבוהה-גבוהה על טוהר המידות, האוזר יכול לספר איך ההתנהלות של נתניהו מול רשויות החוק היא דרך ש"אי אפשר לעכל", לוי-אבקסיס יכולה להתחייב להחלפת שלטונו הפוגע בשכבות החלשות. אבל כשנשף הפורים מסתיים, אנשי ימין בתחפושות שמאל-מרכז מתגלים כמי שהם באמת. וככל שנחשפות הזיקיות, כך נחשפת ערוותו של השמאל הציוני שלא מצליח לתת פתרון ראוי למצביעיו. בקצב הזה, בבחירות הרביעיות הרשימה המשותפת תגיע לשלושים מנדטים.