מדינת ישראל בסכנה. חרף מדיניות הבידודים, מיעוט הטיסות הנכנסות והסגר על בית לחם, היקף חולי הקורונה עולה בטור הנדסי. חולה אחד כבר מאושפז במצב קשה, מורדם ומונשם. אירועים המוניים מתבטלים. הגעה של אמנים, מועדוני ספורט ואורחים מחו"ל מוטלת בספק. מערכת החינוך נערכת להשבתה כללית. הבורסה צונחת. חברות מכריזות על משבר, מודיעות על קיצוצים וחופשות כפויות ומזהירות מפני רעידת אדמה כלכלית במשק. זו אכן עת חירום, וזו העת לכנס חירום כפי שכינס אמש ראש ממשלת המעבר ושר הבריאות בפועל בנימין נתניהו. אבל זאת לא סכנת הקורונה שעמדה במרכז נאומו – היא נדחקה לשוליים, לאחר 12 דקות שבהן נדונה הסכנה האמיתית למדינת ישראל: ממשלה שבראשה לא יעמוד בנימין נתניהו.
זו סכנה ברורה ומיידית. בני גנץ נשמע אתמול נחוש לקדם הקמת ממשלת מיעוט. אלו לא חדשות איומות לימין – גם אם תקום ממשלה כזאת, היא תתקשה להאריך ימים. אלו גם לא חדשות איומות לליכוד – המפלגה עדיין תהיה, בימים שאחרי נתניהו, שותפה מבוקשת לממשלת יציבה. אבל אלו חדשות אסוניות לנתניהו. פירוש הדבר הוא שבעוד שבועות ספורים הוא עשוי להיפרד מבלפור, על כל המשמעויות הפוליטיות, הכלכליות (מי ישלם על הארוחות ועל הכביסה?) והסמליות הנלוות לכך. כנס החירום אמש, עגמומי והיסטרי, היה צריך להיערך לא על רקע המנוני הליכוד (כבר התוודעתם ללהיט החדש של אריאל זילבר?), אלא על רקע שירה של דפנה דקל "מי יציל את הבית שלי".
הר הבית בידיו
חמישה ימים עברו מאז סחררו המדגמים את ראשיהם של אנשי הליכוד. חמישה ימים עברו מאז הפסע מממשלת ה-61 הפך למסע בלתי אפשרי מנקודת ה-58. אבל נתניהו מתייחס לבוחריו כמו לחולי קורונה שנותקו מן העולם. הוא ממשיך לספר להם על "ניצחון מזהיר" (אף שלא עמד במטרתו – השגת ה-61 – וגם לא גייס את המנדט-שניים שאותם ביקש בישורת האחרונה של הקמפיין); ממשיך להתפאר בפניהם על "יותר (קולות) משקיבלה מפלגת הליכוד בתולדות המדינה" (חשבון נוח כאשר מתעלמים מהגידול באוכלוסייה – שמיר ובגין קיבלו פחות קולות, אך באחוזים גבוהים יותר מכלל המצביעים); וממשיך לטעון בפניהם שהימין זכה ברוב, למרות שגוש השמאל – שנתניהו הקפיד בכל קמפיין להצמיד אליו את הרשימה המשותפת – זכה ל-62 מנדטים. זאת האריתמטיקה של חזירי "חוות החיות" של אורוול: כולם שווים, אבל יש כאלו ששווים יותר.
נתניהו גם ניצל את כנס החירום כדי להבהיר את הרמז שזרק לפני ימים אחדים על מהלך שהיה עשוי להעניק לו ניצחון, אך נמנע משום שהיה עשוי גם להבעיר את המזרח התיכון. הוא התכוון, כצפוי, לסירובו לדרישת איתמר בן גביר לאפשר עליית יהודים להר הבית בשבתות. אפשר לברך את נתניהו על כך שהודה בפומבי שהוא מונע את חופש הפולחן בהר הבית – מצביעי ימין אמורים, על פי תפיסתם, להתקומם על כך; אבל להפוך את ריצתו של בן גביר לכנסת לפקטור משנה משחק זה כבר זלזול באינטליגנציה של הבוחרים. עוצמה יהודית השיגה פחות מ-20 אלף קולות; זה שווה בקושי חצי מנדט.
כדאי להתעכב גם רגע על הטענה של נתניהו שלפיה הוא "לא היה עושה הכל כדי לנצח". יש מעט מאוד דברים שנתניהו עדיין לא עשה כדי לנצח במהלך שלוש מערכות הבחירות האחרונות. הוא ניסה לקבל חסינות, גישש אחר חוק צרפתי, כרך את גורלן של מפלגות הימין סביבו ויתגמל אותן ביד יפה, פיזר תיקים ממשלתיים לכל דורש, הפקיד משרדים בכירים בידי ח"כים זוטרים כמו אמיר אוחנה וראשי סיעות מצומקות כמו נפתלי בנט, ניהל מו"מ עם אבי גבאי, ניסה לפתות עריקים מכחול לבן, עשה חניית ביניים במוסקבה כדי להביא את נעמה ישככר במטוס, דחה תיקונים ורפורמות לטובת לוביסטים וקבוצות כוח, העלה 43 בני פלאשמורה שבוע לפני הבחירות, הבטיח מחיקת רישום פלילי לצרכני קנאביס, ציפצף על חוקי התעמולה באופן סדרתי, הפקיר את כל ספר הבוחרים של מדינת ישראל לידי האקרים, פיזר השמצות ושקרים על גנץ לכל רוחב רשתות התקשורת הפרטיות שלו, ושיתף פעולה עם הרשימה המשותפת.
אה, כן; בזמן שהוא תוקף את כחול לבן על הסתמכות על "תומכי טרור ומכפישי צה"ל", מקורביו (על פי פרסומים בחדשות 13 ובכאן) ניסו לשכנע את אנשי המשותפת להימנע מהמלצה על גנץ ומתמיכה בחוק נגד ראש ממשלה עם כתב אישום. זאת, כמובן, לא הפעם הראשונה שנתניהו מוצא בח"כים הערבים בעלי ברית פוליטיים; זו רק הצביעות שהופכת מגוחכת יותר.
אם זה לא היה עצוב
בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות משעשע. זה היה יכול להיות משעשע לשמוע את נתניהו – שאנשיו התרברבו כבר בליל הבחירות שיעבירו ח"כים שנבחרו בקולות השמאל אל הליכוד – מתקומם על מהלך "אנטי-דמוקרטי". זה היה יכול להיות משעשע לשמוע את נתניהו – שנתפס ב(עוד) שקר בוטה יום לפני הבחירות כשטען שלא ידע על הקלטת ישראל בכר – מתלונן על שקרים. זה היה יכול להיות משעשע לשמוע את נתניהו – שממשיך לתעתע בבוחריו עם חשבונות שקר במקום להתמודד עם תוצאות האמת – מזהיר מפני "גניבת דעת הציבור". זה היה יכול להיות משעשע לשמוע את נתניהו – שהפר אינספור הבטחות במהלך כהונתו הארוכה, מההבטחה כיו"ר אופוזיציה להפיל את חמאס או להסתפק בשתי קדנציות ועד ההבטחה שלא לבקש חסינות – מתלונן על "הבטחות שנזרקו לפח". זה היה יכול להיות משעשע לשמוע את נתניהו – שהצביע ב-2008 בעד חוק להדחת ראש ממשלה עם כתב אישום – אומר ש"אין גבול לציניות". באמת שאין לה גבול.
אבל זה לא משעשע, משום ש"כנס החירום" נערך בשיאם של ימים מסוכנים. מאז שפורסמו תוצאות האמת ומטוטלת הרכבת הממשלה שינתה את כיוונה, האלקטורט הנתניהואי (שאיננו האלקטורט הימני כולו) משתולל מזעם. בימים האחרונים הוצפו הרשתות החברתיות באזהרות מפני גניבת הבחירות, הפיכה שלטונית והרס הדמוקרטיה – כולם מושגים שנתניהו עצמו משתמש בהם; ובסימון אויבי הציבור, חלקם באמצעות כאפיות. זה התפשט לכל אורך הרשתות החברתיות: מהפרופילים המרעילים של יאיר נתניהו, דרך אתרי הקצה של הימין ומחרחרי מלחמת האזרחים בטוויטר, ועד לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק הליכודניקיות. חלקם רומזים או "מזהירים" (כלומר – מאיימים), אחרים נוקבים מפורשות בצעדים הדרושים כדי לסלק את האסון שבפתח.
ב-12 הדקות שהקדיש נתניהו למצב החירום הציבורי, להשקפתו, הוא לא מצא אפילו עשר שניות כדי לומר דבר על כך. איומים ברצח, קריאות חד-משמעיות לפעולות אלימות, תקיפות פעילי שמאל (לפחות שלוש פעמים בשלושת החודשים האחרונים) – כל אלו אינם מצב חירום. רק החלפת נתניהו היא סיבה להפעיל סירנה.
לפני עשרים וחמש שנים, עוד לפני כהונתו הראשונה כראש ממשלה, נתניהו הגיע לעצרת בחירות ברמת הגולן. זה היה כחצי שנה לפני רצח רבין, והקהל קטע את נאומו של נתניהו בקריאות המסורתיות "רבין בוגד". נתניהו עמד מולם ואמר: "הוא לא בוגד, הוא טועה". נתניהו מתגאה ברגע הזה; זו ראיית הזהב בכתב ההגנה שלו מאז 1995, והוא מנופף בה בכל פעם שמישהו טוען שהיה שותף להסתה נגד רבין.
זה המעט שצריך היה נתניהו להגיד אמש: "הם לא בוגדים, הם טועים". להגיד משהו על קריאות "בוגדים" ו"מחבלים". להגיד משהו על תמונות של פוליטיקאים יהודים עם כאפיות. זה בטח מזכיר לו משהו, משהו שהוא בורח ממנו שנים, משהו שהוא תמיד מסביר איך הוא לא ראה ולא שמע ולא ידע.
לנתניהו - ולא משנה מה היה חלקו בהסתה שקדמה לרצח - יש הזדמנות ממשית להראות שהוא למד איזה לקח מאז. יש לו הזדמנות להראות שהוא למד - כמו רבים בחברה הישראלית, ימנים כשמאלנים - משהו על הסכנה שבקלות הראש, משהו על החשיבות שבמלחמה הפעילה בהסתה, משהו על מנהיגות ואחריות.
עשרים וחמש שנים, ונדמה שהוא לא למד דבר.