עד לפני ארבע שנים נייט סילבר היה אחד מהכוכבים של מערכות הבחירות בארה"ב. המערכת הסטטיסטית שיצר קנתה לו מקום ברשימת 100 האנשים המשפיעים של מגזין "טיים" ב-2009, אחרי שהצליח לחזות את המנצח בבחירות 2008 ב-49 מתוך 50 המדינות. בבחירות 2012 הוא עשה את התיקונים הנדרשים ופגע בכל ה-50. לבחירות 2016 הוא התייצב עם טייטל לא רשמי של אורקל, וכל העיניים נתלו בו כשהעניק את תחזיתו האחרונה ערב סגירת הקלפיות: הילרי קלינטון תנצח בוודאות של למעלה מ-70 אחוז. קל.
סילבר, כידוע, טעה. הוא לא היחיד שטעה; רק קומץ סוקרים הצליח לחזות את ניצחונו של טראמפ. למעשה, סילבר טעה פחות מרוב הקולגות שלו, כשהעניק לטראמפ סיכויים של כמעט 30 אחוזים לזכייה בשעה שבסקרים אחרים הוא נע בין 18 אחוזים (בסוכנויות ההימורים) לפחות מאחוז. התחזית שלו הייתה אפילו כמעט זהה לתחזית הפנימית של מחנה טראמפ. זה לא משנה; 8 בנובמבר 2016 היה יום הכיפורים של תעשיית הסקרים האמריקאית, וסילבר לא היה בין ניצוליה. גם הוא נכנס לסטטיסטיקה.
נכון לצהרי יום חמישי, סילבר מעניק לג'ו ביידן סיכוי פנטסטי של 87 אחוז לניצחון במרוץ לנשיאות. הוא לא חריג; מאז שהוכרז כמועמד הדמוקרטי מוביל ביידן בסקרים בקביעות. 18 יום לפני הבחירות הפער שלו בממוצע הסקרים של אתר "Real Clear Politics" עומד על 9.2 אחוזים (נכון ליום חמישי). מאז העימות בסוף ספטמבר אין כמעט סקר שמעניק לו יתרון קטן משני אחוזים, בחלקם הוא מגיע להפרש דו-ספרתי, ובסקר של הגרדיאן מיום שלישי הוא כבר עומד על 17 אחוז. על ניצחון של טראמפ כמעט אף אחד לא מדבר. ובכל זאת, העיתונות האמריקאית עדיין נזהרת מלהכתיר את ביידן. אף אחד לא רוצה שוב לאכול את הכובע, בטח לא כשזה הכובע האדום של Make America Great Again.
Slightly contradictory thoughts:
1. We're 15 days out from the 1st debate, which is getting to be outside the period where you could attribute Biden's gains to a short-lived debate bounce.
2. Still, a 10-11 point lead is a LOT & may be hard to sustain.https://t.co/cy51vc5isJ pic.twitter.com/qtHxSM3DkT
בימים האחרונים התקשורת בארה"ב מתחילה לנסח את הדיסקליימר שלה. עוד ועוד כתבות ומאמרים מבקשים להטיל ספק במספרים הנחרצים, עוד ועוד חוקרים ומומחים מוזעקים כדי לבנות את סירת המילוט שתיזרק למים במקרה שטראמפ שוב יטביע את ספינת הסקרים. חברת expert.ai, שמשתמשת באינטליגנציה מלאכותית כדי לנתח את רגשות הציבור על פי פרסומים ברשתות חברתיות, מצאה שהפער בין ביידן לטראמפ עומד על פחות משלושה אחוזים (לטובת הראשון). ד"ר איאן דוגן, המייסד ומנהל המחקר של אתר ייעוץ ההשקעות "Insider Monkey", מאמין שהתוצאות רחוקות מלהיות ברורות ושלטראמפ, בתרחיש מסוים וסביר, יש סיכוי של 65 אחוז לזכות. האסטרטג (הדמוקרטי) כריס קופיניס מחברת המחקר "פארק סטריט" מציע להתייחס בספקנות לכל מידע שנראה כחדשות טובות עבור הדמוקרטים.
רוברט קהיילי, מייסד חברת הייעוץ האסטרטגי "טרפלגר גרופ" ומי שהחמיץ רק בשתי נקודות את התוצאה המדויקת של בחירות 2016 (והיה היחיד שהעניק לטראמפ ניצחונות במישיגן ובפנסילבניה), הציע לנייט סילבר (שהעניק ל"טרפלגר" את הציון C+) התערבות על סך עשרת אלפים דולר על התוצאות. ופטריק בשהאם, מנהל הסקרים של מכון הדמוקרטיה - היחיד שמעניק היום ניצחון (גם אם דחוק) לטראמפ – משוכנע שכולם טועים. אחרי שדייק פעמיים כשכולם באמת טעו – בבחירות 2016 ובברקזיט – יש גם מי שמקשיב לו.
מתלבטים, ביישנים, שקרנים
כדי להבין האם החשש של התקשורת והסוקרים מעוד פלופ קולוסאלי הוא עניין פסיכולוגי או זהירות מבוססת נתונים אפשר להיעזר בכתב ההגנה שפרסם סילבר שלושה ימים לאחר בחירות 2016 – שהיה, למעשה, ניתוח של שגיאות עמיתיו (תחת הכותרת "למה הענקנו לטראמפ סיכוי גבוה יותר משהעניק כל אחד אחר"). ראשית, כתב סילבר, "אנשים טועים לחשוב שמספר רב של סקרים מבטלים את חוסר הוודאות. זה לא עובד ככה". סקרים רבים אמנם מצמצמים את טעות המדגם, אבל הם גם נוטים לחזור על טעויות. העובדה שממוצע הסקרים הלאומיים בשבוע הבחירות ב-2016 פספס את תוצאות האמת בשני אחוזים מלמדת, לפי סילבר, שזו לא טעות המדגם אלא "שגיאה מערכתית: כמעט כל הסקרים טועים באותו כיוון". זה קשור גם בסקרים בתוך המדינות, שבהם טעות אחת משוכפלת לעתים לסקרי מדינות נוספים. כך, למשל, מי שלא חזה את הנפילה של הילרי קלינטון בפנסילבניה, לא עשה זאת גם במדינות בעלות דמוגרפיה דומה כמו ויסקונסין ומישיגן.
אלמנט בעייתי אחר שמזכיר סילבר הם המתלבטים. ב-2012, כשסילבר נעץ את הסיכה המדויקת בכל מדינה ומדינה, רק שלושה אחוזים מהמצביעים לא ידעו במי יבחרו עד הרגע האחרון. ב-2016 שיעורם זינק ל-12 אחוזים. היום, שבועיים וחצי לפני הבחירות, הסקרים מעריכים את שיעור המתלבטים בין 6 (וושינגטון פוסט) ל-11 אחוזים (וול סטריט ג'ורנל). זה עשוי להשפיע על התוצאות באופן מכריע.
לסוקרים קשה להצמיד את המתלבטים לאחד הצדדים. בסקירה היסטורית, אי אפשר לומר שהם נוטים לתמוך באופן מובהק בפייבוריט (ב-2016 הרוב הצביעו לאנדרדוג טראמפ) או בטוען לכתר (ב-2012 הם הלכו עם הנשיא המכהן אובמה). כרגע נראה שביידן נהנה מיתרון מסוים; על פי הסקר של "הגרדיאן", למשל, הוא גייס חמישה אחוזים מהמתלבטים מאז ספטמבר. חוקרת הפוליטיקה האמריקאית אנה ג'ונס כתבה לאחר העימות הנשיאותי שטראמפ מאבד את אותם מתלבטים, בוחרים מתונים שתמכו בו ב-2016 והפעם נוטים לביידן. קופיניס טוען שטראמפ נפגע בקרב המתלבטים לאחר שחלה בקורונה, משום שהשיח הציבורי שינה כיוון מהאספקט שבו הוא נחשב בעיניהם למצטיין (הכלכלה) לזה שבו הוא נתפס ככושל (המגפה). אבל אם השיח השתנה לכיוון אחד – הוא יכול לעשות זאת גם לכיוון השני.
וכשאנשים מתלבטים, כל אירוע שיתרחש מכאן ואילך יכול להשפיע על בחירתם. ב-2016, יומיים לפני הבחירות, הודיע ראש ה-FBI ג'יימס קומי על סגירת החקירה נגד הילרי קלינטון (היא טענה שזה דווקא פגע בה, טראמפ טען את ההיפך). בתקופת הקורונה, אירוע דרמטי של הימים האחרונים נראה כמו תרחיש כמעט סביר; זה הרי כבר קרה לפני שבועיים, כשטראמפ נדבק בנגיף.
עניין נוסף שמטריד את הסוקרים הוא אותה בעיה ששברה לפני שנה את מינה צמח: השקרנים. סוקרים רבים (ושניים מכל שלושה אמריקאים, על פי סקר "The Hill") סבורים שיש מספר משמעותי של נשאלים שלא אומרים את האמת. החוקרים והפרשנים תולים זאת בסיבות שונות: מחוסר אמון בדיסקרטיות של הסקרים וחשש מההשלכות האפשריות, דרך ניסיון מכוון לפגוע בתקשורת השנואה (כפי שטענה צמח על בוחרי הליכוד), ועד מבוכה להודות בבחירה בטראמפ (אלו מכונים "בוחרי טראמפ ביישנים"). זו תופעה המוכרת בפסיכולוגיה כהטיית רצייה חברתית (Social desirability bias) – הרצון לרצות את השואל – וסוקרים כמו קהיילי ובשהאם טוענים שזו הסיבה המרכזית לכך שרוב הסקרים פספסו את טראמפ בבחירות הקודמות.
לאחר מחדל הסקרים של 2016 נדרשו לא מעט חוקרים להיפותזת הבוחרים הביישנים. צוות עצמאי של מומחי סקרים, חוקר מאוניברסיטת ייל ומכון המחקר פיו בחנו (בנפרד) את התיאוריה – ואף אחד מהם לא מצא לה ראיות. עם זאת, מאז חלפו ארבע שנות טראמפ בבית הלבן, וייתכן שממד הבושה בהודאה פומבית בתמיכה בנשיא ו/או יצר השנאה לתקשורת והרצון להכשילה הפכו משמעותיים הרבה יותר. מחקר שפרסמה באוגוסט חברת "CloudResearch" מחזק את התיאוריה: 11.7 אחוז מהבוחרים הרפובליקאים ו-10.1 אחוז ממצביעי טראמפ אמרו כי סביר להניח שלא יחשפו את הצבעתם האמיתית בפני סוקר – מספרים כפולים מאלו של הבוחרים הדמוקרטיים (5.4%) ותומכי ביידן (5.1%). תוסיפו להם 10.1% מהבוחרים שלא מזדהים פוליטית ותקבלו עוד גורם שעשוי לשנות את המשחק.
למי יש זמן לענות על 108 שאלות?
בכך לא תמה רשימת הספקות. קהיילי טוען שהבעיה השנייה של הסקרים היא אורכם "המגוחך", הגורם לכך שהנשאלים הם אנשים מעורבים פוליטית ורחוקים מהפרופיל של האדם הממוצע ("אתה מכיר מישהו שיש לו זמן לענות על סקר של 108 שאלות ביום שלישי בערב?", אמר בראיון לפודקאסט "The Political Trade"); מחקר מ-2019 אישש את הטענה שסקרים המצביעים על ניצחון ברור של מועמד מביאים לירידה בשיעור ההצבעה (זו הסיבה שבנימין נתניהו מקפיד לסיים כל קמפיין בחירות בזעקות שבר על שלטון הימין שבסכנה); הסקרים הלאומיים מתקשים כשמתרחש פיצול בין הזוכה ברוב הקולות והזוכה ברוב האלקטורים (כפי שקרה ב-2000 וב-2016); וישנו אחוז ההצבעה, שבשיטת הבחירות האמריקאית – שבה מועמד כבר זכה בנשיאות בזכות כמה מאות קולות מפוקפקים והחלטת בית משפט שהתקבלה על חודו של קול והייתה שווה 25 אלקטורים מכריעים – יכול להפוך את הקלפי על פיה.
אבל למרות כל מה שנאמר כאן, נדמה שהפעם צריך להטיל ספקות בספקות. בן ווקר, עיתונאי הדאטה של ה"ניו סטייטסמן", טוען שהסקרים הפעם טובים מ-2016: השיטות השתפרו, ההובלה של ביידן גדולה ויציבה, והסיכוי שהמתלבטים יבחרו בטראמפ נראה נמוך. טראמפ, הוא כותב, היה עד לאחרונה במרחק של טעות דגימה מניצחון. לא עוד.
אבל גם ווקר עונה על שאלת הקאמבק האפשרי של טראמפ ב"אולי". אפילו סילבר מצא עילה להתחמק מההתערבות שהציע לו קהיילי. "אם למדתי משהו על טראמפ זה שאתה לעולם לא יכול לומר שהוא מת", אמר בשבוע שעבר קופיניס בראיון ל"ואניטי פייר", "הוא זומבי פוליטי מושלם. אתה פשוט לא יכול להרוג אותו".