לפני כשנתיים הרגיזה חברת הכנסת חנין זועבי – כרגיל, אבל קצת יותר מהרגיל – את אזרחי ישראל. ביוני 2014, בעוד חיילי צה"ל מחפשים אחר שלושת נערי הישיבה שנחטפו בגוש עציון, אמרה זועבי בראיון כי חוטפי הנערים אינם טרוריסטים. "הם אנשים שלא רואים שום פתח לשנות את המציאות שלהם ונאלצים להשתמש באמצעים האלה עד שישראל תתפכח", הסבירה זועבי לשרון גל (אז, כעכשיו, עיתונאי). ארבעה חודשים מאוחר יותר, כמו כדי להשלים את תפיסת העולם המקוממת שהחלה לפרוש לנגד עינינו המשתאות, אמרה זועבי לחדשות 2 כי טייסי חיל האוויר הישראלי הם טרוריסטים כמו אנשי דאע"ש: "החייל במטוס (...) הוא לא פחות טרוריסט ממי שלוקח סכין ועורף את הראש". זועבי זכתה אז (גם ממני) בקיתונות של בוז, זעם ואיבה.

נזכרתי בסוף השבוע בזועבי משום ששמו של חבר כנסת ערבי מתון ממנה בהרבה נקשר בה, על כל קריאות ה"גיס חמישי" ו"סכין בגב האומה" הכרוכות בזה. היה זה זוהיר בהלול, שטען ביום חמישי בראיון לירון דקל ולעמית סגל בגל"צ כי אדם שתוקף חייל אינו מחבל. התגובות היו צפויות כמו קומנטים לסרטון פיגוע בעמוד הפייסבוק של הצל: התנערות היסטרית משמאל (בוז'י הרצוג הטאוטולוגי: "מחבל הוא מחבל"); ריקודי ניצחון במסווה של התקוממות מימין (התעלה על כולם בצלאל סמוטריץ' – האיש שמבחין בין טרור פלסטיני ל"מעשים חמורים שעשו יהודים"); וחיבוק דוב מבל"ד. ובכל הכנסת נמצא עד כה רק יהודי צדיק אחד (ח"כ אילן גילאון ממרצ) שיגיד שבדבריו של בהלול יש, רחמנא ליצלן, לפחות צל של אמת.

למה בהלול צודק?

בהלול עשה בדבריו הבחנה בין אדם שתוקף אזרח לאדם שתוקף. לא רק שזו הבחנה לגיטימית כשלעצמה, בלי קשר למושג "מחבל" (כפי שאפשר להבחין בין אדם שתוקף אזרח חמוש לאדם שתוקף אזרח שאינו חמוש); ולא רק שיש בה היגיון (חייל נתפס כנציגה של המדינה – לרבות על ידי המדינה עצמה. לא כן האזרח); אלא שההיגיון הזה משמש לא פעם בפולמוס הישראלי הפנימי על פעולותיהם של הלח"י והאצ"ל ובשאלה האם הם היו ארגוני טרור (כפי שטענו ממשלת המנדט וחלק ניכר מהיישוב העברי). מי שטוען שהמחתרות עסקו בטרור מביאה כדוגמאות פעולות שפגעו באזרחים; מי שטוען שהן לא עסקו בטרור מסביר שהמטרה לא הייתה לפגוע באזרחים ואף נעשו ניסיונות להימנע מכך (למשל, שיחת התראה למלון המלך דוד). כך או כך, יעד התקיפה (אזרחי או צבאי) הוא המגדיר את הפעולה.

ציפי לבני – חברת סיעתו של בהלול –  אמרה את זה קודם, לפניו. אולי זה משנה. לבני השתמשה לפני עשר שנים בראיון ל-ABC באותו היגיון כשהסבירה מדוע אביה, איש האצ"ל איתן לבני, לא היה טרוריסט, ומדוע "מי שנלחם נגד חייל ישראלי הוא אויב, ואנו נילחם חזרה, אבל אני מאמינה שזה לא עומד תחת ההגדרה של טרור". ילד מחתרות אחר, אגב – יאיר שטרן, בנו של מפקד הלח"י אברהם שטרן – טען בראיון ל-NRG ב-2012 כי אביו דווקא כן היה טרוריסט. אבל זה, כאמור, דיון אחר.

ההיגיון של בהלול הוא לא ההיגיון המעוות, הדמגוגי והפרובוקטיבי של זועבי. זו הבחנה לגיטימית בין שתי טקטיקות של מאבק, שרק אחת מהן נתפסת – אפילו בעיני ישראלים, בוגרי מאבקי הקוממיות של ניל"י והקיבוץ החשאי והמחתרות – כטקטיקה לא מוסרית ולא לגיטימית. כמו שכתב בסוף השבוע אילן גילאון, נדמה ששכחנו "אמת פשוטה – פגיעה באזרחים חסרי ישע שונה מפגיעה בחייל חמוש".

אין תמונה
אמרה את זה קודם. לבני

למה בהלול בכל זאת טועה?

תאורטית, בהלול צודק. ויכול להיות שהוא צודק אפילו מעשית, והדוקר מחברון בחר לתקוף חיילים כי הם בעיניו מטרה לגיטימית, בניגוד לאזרחים היהודים. יכול להיות. אבל נדמה לי שאפילו בהלול, בינו לבין עצמו, לא מאמין בזה. כי צריך להיות עיוור כדי להאמין בזה.

הלוגיקה הרציונלית והסטרילית משהו של בהלול מובסת בידי המציאות. במציאות, הדוקר מחברון לא פעל בחלל ריק. הוא פעל במסגרת (לא מאורגנת, אך מובחנת) של גל הטרור הפלסטיני. ובניגוד לבהלול, גל הטרור הזה לא ממש מבחין בין מטרותיו. הוא תוקף אזרחים וחיילים. למעשה, בגל הטרור נפגעו ונהרגו יותר אזרחים מאשר חיילים, ולכן מדובר בפירוש בגל טרור ולא, נניח, ב"גל גרילה".

ההבחנה של בהלול מזכירה לי אנשים שמגדירים את עצמם צמחוניים אבל אוכלים דגים. העובדה שאתה מרחם על פרות ותרנגולות לא עושה אותך ללא-קרניבור, והעובדה שמפגע תוקף חייל ולא אזרח לא עושה אותו ללא-מחבל. בטרור נפגעים גם חיילים, כפי שבמלחמה נפגעים גם אזרחים.

אזריה בבית הדין הצבאי, היום (צילום: רויטרס)
חלק מגל הטרור. זירת הפיגוע בחברון | צילום: רויטרס

אבל אתם יודעים מה הכי מטופש בסיפור הזה? שכולם מתעסקים בעצם ההבחנה במקום לעסוק במשמעות שלה. מה בעצם מבקש לומר בהלול? ברור שהשימוש במושג "מחבל" מפריע לו ("המילה הופכת להיות כל כך כוללנית שהיא הופכת כל פלסטיני למחבל"), אבל מדוע בעצם? מה המשמעות שלה בעיני בהלול? האם ההבחנה שהוא עושה בין מחבל לאדם שפוגע בחייל מלמדת בעצם שהוא רואה בה צורת מאבק לגיטימית? אם המאבק אינו לגיטימי, מדוע לא לקרוא למפגע "מחבל"? ואם המאבק לגיטימי – מדוע בהלול עצמו קורא לו "רוצח"? והאם זה אומר שהמשוואה הזאת עובדת גם לכיוון הנגדי, וחייל צה"ל שהורג את אויבו הוא רוצח?

יש הרבה שאלות חשובות שצריך לשאול את בהלול – נציגה של מפלגה ציונית, בניגוד לזועבי – כדי להבין את תפיסת עולמו, את ההיגיון שבבסיסה, ואת ההבחנות שהוא עושה בין טרוריסטים, רוצחים, חיילים ואזרחים. אבל מרוב פופוליזם היסטרי משמאל ושמחה לאיד גועשת מימין, אף אחד לא טורח לשאול אותן.