הפסדנו. לא הדמוקרטים, לא השמאלנים, לא התקשורת, לא האליטות הישנות, לא הממסד – אנחנו, בני האדם, אזרחי העולם. כולנו הפסדנו.
לא הפסדנו בגלל האידיאולוגיה של דונלד טראמפ. טראמפ לא נבחר הלילה לנשיאות ארה"ב בזכות אידיאולוגיה. אי אפשר בכלל לדבר על טראמפ במונחים של אידיאולוגיה, מפני שאין לו משנה סדורה וקוהרנטית. האידיאולוגיה שהוא מציע היא שילוב מגוחך ובלתי ניתן לניתוח של סלוגנים נפוחים, קלישאות ממוחזרות, הבטחות ריקות, רעיונות נטולי בסיס, תפיסות הפכפכות ואמירות סותרות. זה לא עמוד שדרה רעיוני; זו שרשרת בלונים. איך אפשר לחשוש מאידיאולוגיה של אדם נטול אידיאולוגיה?
אם כבר, זה הדבר שיש לחשוש ממנו – מהבלתי צפוי. מהלא נודע. מהידיעה שבראש המעצמה החזקה בעולם (כן, אמריקה עדיין גרייט, עוד לפני טראמפ) יעמוד ג'וקר, אדם ששולף רעיונות מהשרוול, שפועל לפי האינטואיציה (שכולנו יודעים לאן היא מובילה אותו בדר"כ), שלא מתעמק בדבר. איום הכפתור האדום (המקבילה האמריקאית ל"מי יענה לטלפון האדום?") נראה מפחיד כשהוא מושלך על אקדוחן פוחז כמו ג'ורג' וו. בוש, אבל נראה מפחיד פי כמה כשמדובר באצבעות הפזיזות של גבר ילדותי כמו טראמפ (שכבר סיפר לנו מה הוא אוהב לעשות עם האצבעות הללו).
אבל טראמפ גם יכול להתגלות כבדלן. הוא יכול להתגלות כפחדן. הוא יכול להתגלות כבובה על חוט בידי יועציו ובידי פוליטיקאים מנוסים ממנו כמו רודי ג'וליאני, ניוט גינגריץ' וג'ון בולטון. רב הבלתי צפוי על הגלוי, ולכל מי שמנבא כעת את מדיניות הנשיא ה-45 מומלץ לבדוק עד כמה הוא הצליח לנבא שהאיש יהיה הנשיא ה-45.
שקרן, מעליבן, מטרידן
הפסדנו לא בגלל בחירתו של טראמפ הפוליטיקאי, שעשוי גם להתגלות כמנהיג מוצלח, אלא בגלל בחירתו של טראמפ האדם – וליתר דיוק, טראמפ הפרסונה הציבורית כפי שהוצגה בפנינו בשנה וחצי הפנטסטיות שחלפו מאז הכריז על רצונו להיות נשיא ארה"ב ועד שמימש אותו. והפרסונה הזו היא כל מה שרע באדם, כל מה שעלינו לסלוד ממנו, לתעב, לדחות בשאט נפש.
טראמפ הוא בריון מילולי. הוא פגע ברבבות אנשים. הוא פגע בעשרות מגזרים, גזעים, דתות ומקצועות. הוא פגע בנשים, בשחורים, בהיספאנים, במוסלמים, ביהודים, בבעלי מוגבלויות. באחדים מהאנשים הוא פגע באופן אישי וישיר. ה"ניו יורק טיימס" ספר 282 אנשים, מקומות, ארגונים, מוסדות ומה לא שטראמפ העליב רק בטוויטר.
וכשהוא לא מעליב, הוא משקר. העיתונאי דניאל דייל מ"טורונטו סטאר" (אולי בניסיון לעצור את גלי ההגירה הדרומיים הצפויים למדינתו כעת) מצא שטראמפ שיקר במהלך הקמפיין בין 20 ל-37 פעמים - ביום. זה כמעט בלתי נתפס, וזה רק אירוני שהאיש שבראיין סטטלר מ-CNN כינה "מועמד מאותגר מבחינת עובדות" הוא זה שעשה שימוש שגור כל כך במילה "Wrong" ושהצליח להדביק ליריבתו את תדמית השקרנית.
ובצומת שבו הפוגעניות של טראמפ פוגשת בשקרנות של טראמפ נמצא הפן שהוא אולי המטריד, המכעיס והמדכא מכולם באישיותו של הנשיא הבא: המיזוגניה של טראמפ. ביד אחת הוא "תופס אותן בפוסי", וביד השנייה סותם את פיהן באיומי תביעה. קופת השרצים שלו היא הפורט נוקס של ההטרדות המיניות. בעוד כחודש ייפתח משפט שבו הוא מואשם באונס של ילדה בת 13 – שאת חשיפתה הוא הצליח למנוע ברגע האחרון באיומים, כפי שאיים על 12 הנשים שאזרו אומץ וסיפרו על הטרדותיו המיניות, וכפי שאיים במשתמע על אלוהים-יודע-כמה נשים שלא הצליחו לאזור את האומץ. מלחמתו בקלינטון נטפה מהתנשאות ומבוז גבריים כוחניים ומעליבים. ניצחון טראמפ – הייצוג הקריקטורי וגס הרוח ביותר שניתן להעלות על הדעת לגבר הסקסיסט – הוא לא רק הפסדן של הנשים שנלחמות על שינוי מערך הכוחות בחברה, אלא גם הפסדם של הגברים ששותפים למאבק הזה ושמנסים לאלף את הטראמפים של העולם.
שונאים, סיפור הצלחה
אז אם האידיאולוגיה לא ניצחה עבור טראמפ את הקמפיין, והשקרים והשערוריות לא הביאו למפלתו, מה כן עבד שם?
השנאה.
השנאה הפכה בשנים האחרונות לסנטימנט המשמעותי ביותר בחברה. הרגש הכמוס, המוסתר, זה שפעם היה מקובל להתבייש בו, הפך לקול העוצמתי ביותר. התופעה הזו קשורה בסיבים אופטיים לעליית הרשתות החברתיות, תיבות התהודה הווירטואליות שבתוכן אנחנו מנהלים את האלטר-אגואים שלנו. כפי שכבר הוכח לפני שנתיים בניסוי סודי שערכה פייסבוק, קיים יחס רגשי ישר בין התוכן המופיע בפיד של משתמש לסטטוסים שהוא מפרסם בעקבותיו. מסרים שליליים מתרבים ברשת כמו חיידקים בצלחת פטרי. וכך, רעיונות שנדחקו למעמקי התודעה וקולות שנבלעו במורד הגרון זוכים כעת, בחסות הרשתות החברתיות, להדהד ברבים ולהצטרף לקולות דומים לדיסהרמוניה צורמת של איבה, קסנופוביה, מיזוגניה, אנטישמיות, איסלמופוביה, גזענות ומה לא. כל אחד הוא חושך קטן, וכולם יחד – צלמוות. השנאה היא תוצר הלוואי הבלתי נמנע כמעט של הדמוקרטיה המוחלטת של הרשת, וזוהי שעתה הגדולה.
התקשורת (בוודאי הישראלית) עוסקת רבות בשנאה, אבל מתקשה שוב ושוב להעריך את עוצמתה, ומוכה בהלם (מביך לפרקים) כשידה של השנאה נמצאת על העליונה. לא כך הפוליטיקאים שהבינו כי השנאה כבר איננה עול שצריך להתנער ממנו אלא משאב אלקטורלי שיש לחצוב בתבונה. מי שיודע להפוך את השנאה למטבע עובר לבוחר, יודע גם לגרוף את ההון הפוליטי. לא צריך להביט בחגיגות במטה טראמפ כדי להבין את זה; בממשלת ישראל יושבת לפחות שרה אחת שהמנוע הפוליטי שלה הוא ממיר קטליטי של שנאה (לפליטים, לאשכנזים, למשכילים ולמה לא), ובראשה יושב אדם שמהלך הניצחון שלו בבחירות האחרונות היה ניגון גועלי על המיתר הישראלי שמסרב לפקוע: שנאת הערבים.
ואולי שם גם טמון אחד ההסברים להפסדה (אגב - באלקטורים, אך לא בקולות בוחרים) של הילרי קלינטון: לפני כשלושה שבועות חשף "ויקיליקס" כי היועץ הפוליטי האמריקאי פול בגאלה, שעבד עם יצחק הרצוג בבחירות האחרונות, הסביר לעמיתו ג'ון פודסטה – ראש מטה הבחירות של קלינטון – שנתניהו ניצח "בגלל סוגיית הגזע". בארה"ב, טען בגאלה, פוליטיקאי "בחיים לא היה מצליח עם קריאות גזעניות כאלה". בגאלה אולי הבין שהיה עיוור לעוצמתה הפוליטית של השנאה בישראל, אבל לא הצליח לפקוח את עיניו של פודסטה להבחין בעוצמתה הפוליטית של השנאה בארה"ב. ארה"ב, ישראל, אותה מהפכה - הסנטימנט האנושי הוא אותו סנטימנט.
עוד על בחירתו של דונלד טראמפ:
כשהעם ניצח את הממסד
וכמו כל דבר בארה"ב, גם את זה הם עשו גדול יותר. טראמפ הצליח לשלב בין השנאה הגזעית (בעיקרה) ששימשה את נתניהו לשנאה המעמדית והממסדית ששימשה את תומכי הברקזיט בבריטניה והפך את הבחירות הללו לבחירות שהביטוי ההולם עבורן הוא "פאק יו": קריאת תגר אמוציונלית ובוטה כלפי הממשל, כלפי וול סטריט, כלפי התקשורת, וכלפי עולם שלם של ערכים ליברליים שנתפסים כרכרוכיים. "העם ניצח את הממסד", אמר הבוקר רודי ג'וליאני, "כך סידרנו את זה מההתחלה". המיאוס מ"הפוליטיקה הישנה" הוא לא נחלת הימין ולא מונופול של הציבור שמנהיגו לא נבחר לשלטון; הוא היה קיים גם בשמאל האמריקאי, וכמעט הביא את ברני סנדרס לקו הסיום. אבל כוחו בימין האמריקאי היה חזק פי כמה, והוא הפך מועמדות שנתפסה לאורך מרבית הדרך כמופרכת לזכייה.
ניצחון טראמפ עשוי להיות לקח עגום לכל מי שמקווה שהשנאה היא תופעה שמוגבלת למרחבים הווירטואליים. אם מנהיגי עבר נדרשו לשלוט בגובה הלהבות, היום עדיף להם לנתב אותן לצרכיהם. לא צריך להסית; מספיק להסיט. הפוליטיקאים שידעו לנצל את רגשות השנאה יהיו הפוליטיקאים שינצחו את המאבקים הפוליטיים הבאים. בישראל אלה יכולים להיות תאומי טראמפ כמו אורן חזן עטור הסקנדלים; מקבילות צעקניות ו"דוגריות" כמו מירי רגב; ואפילו גרסאות מתוחכמות יותר כמו יאיר לפיד (במובנים רבים ומפתיעים - בבואה מסוימת של טראמפ), שכבר למד ללקט קולות פוטנציאליים מתיוגם של פוליטיקאים ערבים ועמותות שמאל כאויבי האומה. לא צריך להיות חזאי כדי לדעת לאן הרוח נושבת, כפי שכתב חתן פרס נובל הטרי בוב דילן, אבל צריך להיות פוליטיקאי כדי לדעת להתיישב על הזרם שייקח אותך למעלה.