לפני כמה שנים נכנסתי לרשימה הלא-אקסקלוסיבית כלל של מאוימי הצל. זה קרה בעקבות טור שפרסמתי על הקוד האתי הגמיש שלו; הצל טען שהוא אזרח שומר חוק ומתנגד לאלימות פיזית, אבל בתגובה לסרטון שלעג לו הודיע שאם יוצר הסרטון לא ייעצר הוא "לוקח את החוק לידיים ושובר לו כל עצם בגוף". הצל פנה אלי במסנג'ר והבטיח להסביר לי את הקוד האתי שלו באופן אישי. הוא לא התכוון לסמינר בבית גולדמינץ.

נזכרתי בצל כשצפיתי השבוע (שוב, בתכנית "חשיפה" של חיים אתגר בקשת) בדודו טופז עומד מתחת לביתו של מבקר הטלוויזיה רענן שקד ומזמין אותו לרדת למטה כדי ללכת מכות. הצל נתפס היום כמחולל אלימות מסוכן, אבל כשלעצמו הוא לא יותר מכלב נובח שאינו נושך. טופז, לעומתו, נשך – ולא רק את הכתף של נטליה אוריירו.

מי יבקר את המבקרים?

מבקרים ומושאי ביקורותיהם מקיימים יחסים א-סימטריים. זה טיב הקשר: צד אחד עושה – והשני מעריך את פועלו. זה נשמע לא הוגן, אבל בעצם זה לא שונה ממערכות יחסים רבות שאנו מקיימים בחיינו: כשאנחנו מקבלים ציון על מבחן מהמורה, משוב על פרויקט מהבוס או תלונות על ארוחת הערב מהילדים. אבל בעולם התרבות מערכת היחסים הזאת טעונה במיוחד: יצירתו של אמן היא לא פעם אקסטנציה של נפשו; היא מגלמת את מחשבותיו ואת רגשותיו ודורשת מידה רבה של חשיפה ושל אומץ. אבל למבקר אין מעורבות רגשית בעבודה, והוא לא נדרש לבחון אותה בחמלה או בסלחנות, אלא בהגינות. והגינות יכולה להיות מכאיבה מאוד, כפי שכתב עמוס עוז ב"ממה עשוי התפוח?" – לקרוא ביקורת זה כמו לצפות בילד שלך חוטף מכות.

הממשק הזה בין אדם שליבו משוקע ביצירתו ואדם שיכול לשקע אותה במצולות השכחה כמעט ולא יכול שלא ליצור חיכוכים. הדבר הזה נכון שבעתיים בישראל, שרוב המיליה התרבותי שלה נדחס לכדי עשרה קילומטרים תל-אביביים. מפגשים בין מבקרים ומבוקרים הם עניין שבשגרה; זה קורה בהקרנות סרטים, בהצגות בכורה, בפרמיירות, בגאלות, וגם סתם בבתי קפה, במסעדות וברחוב. זו ביצה קטנה, וכל צעד כרוך בהתזת בוץ.

ועם זאת, לא כל חיכוך יוצר ניצוצות. אף אחד לא אוהב ביקורת רעה, אבל רוב האמנים לומדים בעל כורחם להתמודד עמה: יש שמתעלמים ("ביקורת רעה זה אפילו פחות חשוב מהשאלה אם יורד גשם בפטגוניה", אמרה פעם הסופרת אייריס מרדוק), יש שמתדיינים (אוסקר וויילד טען שהביקורת חשובה לא פחות מהיצירה) – ויש שבוחרים ללכת מכות.

בדרך כלל זה לא מגיע למכות. אם מבוקר בוחר להתעמת עם מבקריו, התגובה המקובלת והנסבלת היא ואריאציה כלשהי על "תקפצו לי". כך, למשל, הגיב הראל סקעת לאריאנה מלמד ב-2012, שכתבה שהוא לא יכול לשיר שירי אהבה לנשים. במקרים קצת פחות שכיחים המבוקרים משיבים אש. אפילו חיים אתגר, מגיש "חשיפה", התנסה בזה: ב-2008 הוא פרסם פוסט נגד ירון פריד, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ובו כינה אותו ואת עמיתיו "טוחני שכל". מקרה יוצא דופן נרשם ב-2011 כשהבמאי יוסף סידר הפך ראיון שהיה אמור להעניק למבקר אורי קליין לשיחה על "מערכת היחסים בינינו". קליין כתב על סידר בעבר שהוא אמן ההליכה בין הטיפות; אם כן, שאל אותו סידר, למה לך מותר להישאר יבש?

האמת היא שמבקרים לרוב לא נותרים יבשים, ובוודאי שלא בעידן הרשתות החברתיות, שממילא דרדרו את מעמד המבקר מאוטוריטה קובעת טעם לעוד קול בקקופוניית הדעות של האינטרנט. אם בעבר המבקר יכול היה לחסות תחת חומת ההגנה של הדפוס, ולכל היותר לחטוף מפעם לפעם מכתב למערכת, היום כל ביקורת נתונה מיד לביקורת: בטוקבקים, בפייסבוק, בטוויטר. הטונים לרוב מתונים (לפחות כל עוד המבקר לא מתגרה בפוליטיקלי קורקט), אבל מידרדרים בקלות לבוז, השפלה, קללות, איחולי אונס ואיומים. הדמוקרטיזציה של האינטרנט מבטיחה שלאיש לא יהיה מחסה, ומבקרים נרטבים לא פחות – ולעתים יותר – מהמבוקרים. כשמלמד ביקרה את סקעת – או כשגל אוחובסקי ביקר את ישי ריבו – הם נסקלו על ידי המטקבקים. כמעט כל מבקר מכיר את הרגע שבו הוא מעז לערער על הקונצנזוס (היקום של מארוול ילדותי, "וונדר וומן" לא פמיניסטי, "הארי פוטר" זה פלגיאט) ונקבר תחת מבול של נאצות.

יוסף סידר (צילום: SMR)
למה שהמבקר יישאר יבש? יוסף סידר | צילום: SMR

היסטוריה של אלימות

טוקבקים בכתבות, גידופים בפייסבוק ואיומים במסנג'ר זה מכוער ומדכא – אבל אלה עדיין נחשבים לחלק מכללי המשחק. אבל ב-1995 דודו טופז שבר את הכללים ביחד עם המשקפיים של מאיר שניצר. לערוך ביקור בית ילדותי, בריוני ומצולם לטלוויזיה אצל רענן שקד זו אולי אלימות מרומזת; לאיים על עיתונאים מ"ידיעות אחרונות" זו אלימות מילולית; לשבור למבקר טלוויזיה את המשקפיים ("אתה בין כה לא מבין מה שאתה רואה") זו כבר אלימות לשמה.

טופז לא היה הראשון לבוא חשבון אלים עם מבקריו. ממש בשנה שבה שבר את משקפיו של שניצר, במאית קולנוע שפכה כוס יין על מבקר "העיר" שמוליק דובדבני בתגובה לביקורת שכתב על סרטה. עשר שנים קודם לכן הותקף מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ", על ידי השחקן יוסי פולק ("הוא אחז בי וטילטל אותי בחוזקה", סיפר הנדלזלץ). שבועיים לאחר מכן הוא הותקף גם על ידי השחקן ירמי עמיר ("הוא אחז בגרוני וירק בפני", אמר הנדלזלץ. עמיר הכחיש). גם קודמו של הנדלזלץ בתפקיד, חיים גמזו, הותקף: ב-1947 הוא כתב שהזמרת מינה ברן "רצחה" שיר של אלתרמן – וכמעט נרצח בעצמו על ידי ידידה, שהיכה אותו עד אובדן הכרה. מי ידע שלהיות מבקר תיאטרון זו עבודה כל כך מסוכנת.

אלו המקרים היוצאים מן הכלל. אין בהם כדי להעיד על הכלל, אבל יש בהם כדי לסמן את כיוון הרוח. מבקר לא אמור לחשוש לבריאותו בשל ביקורת, גם לא לשלמות משקפיו. הוא אמור לכתוב, כפי שחרט על דגל "העולם הזה" אורי אבנרי – אף הוא עיתונאי שהותקף – ללא מורא וללא משוא פנים.

אסף הראל גונז את הסדרה על דודו טופז (צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", קשת12)
כולם כשלו. טופז בבית המשפט | צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", קשת12

בעניין הזה החברה הישראלית כולה כשלה ביוני 1995 (חודשים ספורים לפני שתשלם מחיר גבוה בהרבה על סובלנותה לאלימות). היא לא ידעה להגן על העיתונאי מפני בעל הכוח. שבירת משקפיו של שניצר נתפסה כאירוע זוטא. באופן סמלי, בזמן ששניצר הלך להגיש תלונה במשטרה, טופז המשיך לצפות בסרט. שום דבר בחייו לא עמד להשתנות, גם אם התקרית הזאת העידה כאלף רסיסי עדשה על התגברות היצר על היוצר. זו לא היתה יותר משריטה על אבני החן בכתרו של מלך הרייטינג.

במהלך השנים הכתר נמלא בשריטות כאלו: ה"צ'חצ'חים", הגלידה בפרצופו של נער ב"מקדונלד'ס", האישומים בהטרדות מיניות, הנשיכה של נטליה אוריירו, האמירה "שרמוטה" לשלי יחימוביץ'. גם הראש נמלא בשריטות: שניצר היה הלקוח הראשון בבנק המטרות של טופז, שהלך ותפח עם הזמן. כשטופז נעצר ב-2009 הוא הספיק ליזום את תקיפתם של שלושה אנשים (אבי ניר, שירה מרגלית ובועז בן-ציון) ולתכנן על פי החשד את תקיפתם של לפחות חמישה אנשים נוספים (עמוס רגב, ארז טל, צביקה הדר, אברי גלעד ורענן שקד). שניצר, אגב, קם למחרת התקיפה עם איומים במשיבון ועם התרעה על מטען שטמון בביתו. המשטרה לא איתרה את המאיים. ההיסטוריה נותנת לנו בסיס לא רע להימורים.

טוב שפרשת דודו טופז שבה לחיינו. זו לא רק טרגדיה מודרנית מרתקת (או סיפור סנסציוני בלתי נתפס), אלא גם דו"ח ביקורת חריף על החברה הישראלית. הסיפור שהתחיל במשקפיים שבורים הוא מהאקטואליים שבלקחים; מבקרים כבר לא מספיק "חשובים" כדי שמישהו יטרח לאיים עליהם, אבל תקיפת עיתונאים הופכת לפרקטיקה שגורה. יאיר שרקי, מואב ורדי, רועי שרון, גלעד שלמור, יואב קרקובסקי, רמי שני, יאיר ארביטו, מעיין הרוני, פראס אל-ח'טיב, איציק זוארץ, נועם אמיר – רשימה לא מלאה של עיתונאים שהותקפו בשנים האחרונות ושאינה כוללת את העיתונאים שקיבלו איומים על חייהם. האחרון בשרשרת היה כתב "ישראל היום" דניאל סיריוטי, שהותקף בברוטליות כיוון שזוהה, למרבה האירוניה, כ"תקשורת שמאלנית". עיתונות איננה סובלת איומים; היא חיה על החופש, על היכולת לדווח, לסקר ולבקר ללא פחד. זה יסוד דמוקרטי, ומי שמאיים עליו – יהיה זה פוליטיקאי או בעל הון, הראשון בבידור או האחרון בציבור – הוא אויב הדמוקרטיה.

דניאל סיריוטי, עיתונאי ישראל היום, שהותקף באלימות  (צילום: הרצי שפירא, ישראל היום)
האחרון במותקפים. העיתונאי דניאל סיריוטי | צילום: הרצי שפירא, ישראל היום

סליחה שסלחנו

שבירת משקפיו של שניצר היתה נורת אזהרה שנבלעה באור הכוכב המסנוור של טופז. היא נסלחה בגלל שטופז היה אליל המונים, בגלל ששניצר היה רק מבקר גבה-מצח, בגלל שבסך הכל נשברו משקפיים. היא נסלחה משום שהיא נכתשה במשוואת הכוח: עיתונאי קטן שלי מול דודו מלך ישראל. היא נסלחה בגלל פופוליזם, בגלל ניצחון הפופולריות על המוסר. היא נסלחה, ובמקום שטופז ייעצר בשוליים לבדיקת רישיונות הוא רק לחץ על הגז ואיבד את הבלמים.

במובן הזה, דודו טופז הוא לא יחיד בדורו. הוא עוד גיבור בגלריה נפסדת של כוכבים שכישרונם מצליח להאפיל על פגמיהם. הוא לקח שלא למדנו. טופז היה ידוע כמכור לקהל, אבל הוא לא קיבל את הכוח רק מאהבת ההמון אלא גם מהסלחנות שלו. הטרגדיה שלו היא הטרגדיה שלנו.