הליכודיאדה באילת גנבה בסוף השבוע את רוב הפוקוס של יום השואה הבינלאומי. מירי רגב, בהתבטאות מדהימה בהגיונה העקום גם בקנה המידה החריג של השרה, אמרה ש"מעולם לא סיקרו את יום השואה הבינלאומי כפי שסיקרו השנה בזכות הליכודיאדה" (שזה כמו לומר שמעולם לא סיקרו את ירושלים כמו ב-2016 בזכות אינתיפאדת הבודדים, או שמעולם לא סיקרו הטרדות מיניות כמו בשנים האחרונות בזכות קצב ובוכריס). אבל הסיפור הזה, עליו רכבו השבוע מימין ומשמאל, אינו הסיפור המביש באמת שקשור בליכוד, בפוליטיקה הישראלית וביום השואה הבינלאומי.

בזמן שמירי רגב וחבריה חגגו באילת, הרחק בוושינגטון ישב אדם שבא לעבוד. דונלד טראמפ ממלא את תפקידו במשך קצת יותר משבוע, וכבר הספיק לחתום על 14 צווים נשיאותיים. כל אחד מהצווים האלה – שורה ארוכה של מתקפות חקיקה על כל מה שזקוק להגנה בעולם הזה – ראוי להתייחסות נוקבת, ואז לגריסה. אבל את יום השואה הבינלאומי הקדיש טראמפ לצו נשיאותי מיוחד: איסור כניסתם לארה"ב של אזרחים משבע מדינות מוסלמיות. תחת הכותרת השקרית "הגנה על האומה מפני התקפות טרור על ידי אזרחים זרים", טראמפ הקפיא את תכנית הפליטים האמריקאית ל-120 יום, את כניסתם של אזרחים משבע מדינות מוסלמיות (לוב, איראן, עירק, סומליה, סודן, סוריה ותימן) ל-90 יום, ואת כניסתם של פליטים מסוריה לזמן בלתי מוגבל.

ביוני האחרון הכריזה סוכנות הפליטים של האו"ם שהעולם נמצא בעיצומו של משבר הפליטים הגדול בהיסטוריה. בסוף 2015 היו בעולם למעלה מ-65 מיליון פליטים – אחד מכל 113 אנשים על פני כדור הארץ. ברור שבכל הקשור לדרגים הפוליטיים, נושא הפליטים הוא עניין סבוך בהרבה מ"לקלוט או לדחות". אבל הצו של טראמפ לא קורא לדיון מעמיק במדיניות הקיימת, לא מציע תיקונים ולא עורך שינויים; הוא פשוט סוגר את הגבולות. לפי המסורת הטראמפית הקצרה אך המאופיינת היטב, זהו צעד שכולו אימפולסיביות נטולת מחשבה, שלא לדבר על רגישות.

הפגנה נגד דונלד טראמפ בניו יורק (ינואר 2017) (צילום: Spencer Platt, GettyImages IL)
הפגנה נגד טראמפ בניו יורק בסוף השבוע | צילום: Spencer Platt, GettyImages IL

אם לא די בעצם קיומו השערורייתי של הצו, נוסף לו הטיימינג המופלא שבחר טראמפ: לסגור את גבולות ארה"ב בפני פליטי מלחמה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה. זה לא רק הדמיון בין המשבר ההומניטרי אז ועכשיו והדלת הנסגרת בפני הפליטים, אלא גם שחזורו של התפקיד המביש שמילאה ארה"ב באותו משבר. המדיניות הבדלנית והקטלנית (פשוטו כמשמעו) של הממשל האמריקאי כלפי מהגרים ופליטים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה היא אחד מהכתמים הגדולים והמבישים שהטילה השואה על ארה"ב. כשטראמפ בחר לחתום על הצו דווקא ביום הזה, הוא הכריז למעשה שארה"ב לא למדה מהשואה דבר.

הטיימינג של טראמפ כל כך בלתי נתפס, עד שאפשר אפילו לחשוב שלא מדובר בסמליות אירונית. אולי הטיימינג נועד להבהיר לנו שטראמפ הוא לא מפלצת ערלת-לב, אלא פשוט כסיל מוחלט.

שכחו להיות יהודים

בניגוד לטראמפ, על הפוליטיקאים שלנו אי אפשר לומר שהם אינם יודעים את דרכם בניצול זכר השואה. את הסיבובים האופורטוניסטיים שלהם על השואה הם עושים כבשגרה, ומי להם ראש וראשון אם לא מנהיג מדינתם, שהפך את השואה לקרדום רטורי לחצוב בו נאומים בקונגרס ובעצרת האו"ם.

על רקע מיומנותם המוכחת בשימוש פוליטי בשואה, קצת מוזר לראות את הדממה שאחזה בהם נוכח הצו הנשיאותי של טראמפ, שצריך להיות חבר מרכז שיכור בערב הצדעה לשרה נתניהו בקלאב הוטל אילת כדי שלא לראות את הקשר הישיר בינו לבין מדיניות ההגירה של ארה"ב במלחמת העולם השנייה. פתאום כל שגרירי זכר השואה נאלמו דום. פתאום הלקחים האקטואליים והרלוונטיים של השואה נעלמו מציוציהם. הם שכחו ממשפחתה של אנה פרנק, שלא הצליחה להשיג ויזה לארה"ב. הם שכחו מהספינה סנט לואיס, שהגיעה עם 936 פליטים מגרמניה אל הים הקריבי אך הושבה ריקם, ושחזרה אל אירופה ואל מחנות ההשמדה. הם שכחו מניקולס ווינטון, שסיפר לפני שנתיים ב"60 דקות" איך פנה לנשיא האמריקאי רוזוולט בבקשה לעזרה בקליטת ילדים יהודים מצ'כוסלבקיה ערב המלחמה וסורב. הם שכחו מחוק ההגירה של 1924, שפגע בעיקר ביהודים. הם שכחו ממדיניות ההגירה שחרצה את גורלם של יהודים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה למוות. בהתחשב בעובדה שמדובר ביום זיכרון, הם שכחו לא מעט.

הפליטים על "סנט לואיס":

A photo posted by The Jewish Museum (@thejewishmuseum) on

עזבו אתכם מהליכודיאדה. זה לא יותר מחוסר תשומת לב של המארגנים שהפכה לפארסה (כאילו שהליכודיאדה היא לא פארסה כשלעצמה) בעקבות התעקשותם, גם אחרי שהתוודעו לטעות, לקיים את האירוע כהלכתו. בסופו של דבר, אלו שטויות. הבושה הגדולה איננה חבורת עסקנים שחוגגת באילת יום השואה הבינלאומי, אלא אנשי ציבור שמתרפסים בפני נשיא אמריקאי ששם את היום הזה ללעג. סוחרי שואה מדופלמים שרק הצביעות שלהם עולה על השרלטנות שלהם. שלא מפסיקים לדבר על השואה כשאין בזה צורך, אבל לא מדברים על השואה דווקא כשצריך. שמוכנים לשכוח את ה"לזכור" רק בשביל לקבל חיבוק. איך אמר פעם נתניהו? הם שכחו מה זה להיות יהודים.

דונלד טראמפ, כפי שהוא מוכיח כבר שבוע בשורה מבישה של צווים נשיאותיים נגד נשים ומוסלמים ומיעוטים וזכויות אדם ודמוקרטיה, הוא חרפה. וכל מי שתומך בו אוטומטית רק בגלל שהוא (לכאורה) ידידותי לישראל, וליתר דיוק לאידיאולוגיית הימין שלה, לוקח חלק בחרפה הזאת. נזכור איך אתם באמת מתייחסים לשואה, ולא נשכח.