ב-13 בפברואר הודיעה משטרת ישראל כי היא ממליצה להעמיד את בנימין נתניהו לדין בחשד לעבירות שוחד בתיקים 1000 ו-2000. שלושה ימים קודם לכן, כשכבר החלה הרוח הזו לנשוב מאגף החקירות אל התקשורת, הציבור והבית בבלפור, חדר מל"ט איראני מסוריה לישראל, מה שהוביל לתקיפת תגמול צה"לית ולהתחממות בגבול הצפון. רואי השחורות בפוליטיקה, בתקשורת ובציבוריות הישראלית כבר טענו שנתניהו עומד לגרור את המדינה למלחמה מיותרת רק כדי להסיח את דעת הקהל מהחקירות נגדו. זה לא קרה. לא היה כלום.
הנבואה הזו חוזרת על עצמה בשנים האחרונות כמעט בכל פעם שישראל מוצאת את עצמה על סף מלחמה, בדרום או בצפון, ומתגלה שוב ושוב כמופרכת. נתניהו לא שולח את אזרחי ישראל אל מותם רק כדי להימלט להציל את עצמו. נתניהו, כך, נדמה, איננו אופורטוניסט אנוכי וחסר אחריות עד כדי כך.
זו טעות. נתניהו אמנם נמנע ממלחמות מחוץ, כאלו שכרוכות בקורבנות אדם. אבל זה לא אומר שהוא נמנע ממלחמות מבית. זו דרכו הפוליטית ההיסטורית, עוד מאז שעלה לשלטון בראש גייסות המלחמה באליטות; זה היה המהלך המנצח שלו בבחירות האחרונות, כשהעמיד את גורל המדינה מול הערבים המדומיינים הנוהרים לקלפי בניסיון "לגנוב" אותה; וזה הצעד האחרון שהציג אמש באירוע הליכוד בכפר המכבייה, כשהציב את עצמו – השליט הנבחר – מול המשטרה, פלוגת החוד בניסיון ההפיכה השלטונית המתרחש בימים אלה בישראל, על פי מוחו הקודח מלחץ ובעתה של ראש הממשלה.
משבר אמון מתוזמר
הנאום אמש לא היה הפעם הראשונה שבה נתניהו יוצא לקרב חזיתי נגד המשטרה. את הטענות להדלפות, ניגודי עניינים, המלצות חסרות תוקף, חקירות מגמתיות ומסעות מתוזמרים כבר שמענו מנתניהו בעבר, לעתים בדיוק כפי שהוצגו אמש, מילה במילה. המסרים הקליטים הללו נישאים בפיו שוב ושוב, בהתאם לתזה הרטורית הקובעת כי שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך לבסוף לאמת. אפשר היה לשמוע אתמול את פעילי הליכוד בכפר המכבייה צועקים "לא יהיה כלום כי אין כלום" מבלי שנתניהו אפילו נדרש לדרבן אותם, קל וחומר מבלי שהם יודעים אם אמנם אין כלום. לתוכן, כמו המלצות המשטרה בעניינו, אין כל ערך; המסר כבר מזמן נקלט.
אתמול צורפה לתיק ההגנה הנסיבתי של נתניהו ראייה חדשה – תזמון פרסום ההמלצות בתיק 4000 ביום פרישת המפכ"ל. זו אמנם החלטה מטופשת מבחינת המשטרה (ונתניהו הוכיח מדוע), אבל עיתוי הפרסום לא אומר דבר על תוכנו. כאילו שיש תזמון שבו נתניהו היה מקבל את ההמלצות בהבנה ובהרכנת ראש.
גם את הטענות למסע ציד נגדו לא ניסח נתניהו אתמול. הוא רק החליף את הציידים. אם עד לאחרונה סומנה העיתונות הבולשביקית כמי שמחפשת את ראשו של המנהיג, הרי שאתמול עברה לראש הכוח משטרת ישראל. נתניהו חיבר אותה בראשית נאומו למסע הציד, וטען שהיא החליטה להמליץ להעמידו לדין עוד לפני החקירה הראשונה. הוא האשים אותה, הלכה למעשה, בתפירת תיק. בניסיון פוטש. בדמוקרטיה הארדואנית שאליה חותר נתניהו רוני אלשיך לא היה הולך אתמול הביתה עם תעודת הוקרה, אלא עם צו מעצר.
נתניהו לא נוטל לעצמו את הקרדיט על הצלחתו בקמפיין להחרבת משטרת ישראל. הוא מדבר בעזות מצח על הידרדרות אמון הציבור במשטרה כאילו אין לו חלק מרכזי בכך, כאילו לא הוא האיש שמסמן את המשטרה כמי שפועלת נגד רצון העם, כאילו משבר האמון בה איננו שיאו של המהלך שהוא עצמו מוביל בבוטות ובברוטליות. מצד אחד הוא מסמן אותה כתא חתרני נגד המשטר, ומצד שני הוא חרד למעמדה הציבורי. אם לנתניהו באמת אכפת מאמון הציבור במשטרה, אולי כדאי שישאל את השר לביטחון פנים שלו מדוע הוא נאבק על מינויו למפכ"ל של אדם שנפסל בוועדה ציבורית. אם נתניהו באמת רוצה לראות את המשטרה משתקמת, הצעד הראשון לכך עשוי להיות מינויו של מפקד שלא מנצל לרעה את סמכותו ושמבין את עקרון השוויון בפני החוק.
אבל לנתניהו, כמובן, לא באמת אכפת מאמון הציבור במשטרה. כלומר, אכפת לו – הוא רוצה שלא יהיה אמון כזה. המשטרה כעת איננה אוכפת שלטון החוק, אלא מערערת שלטון נתניהו. לנתניהו אין שום אינטרס שהציבור יאמין במשטרה, שהרי אם הוא יאמין בה – הוא יאמין שיש ממש בהמלצות נגדו. הציבור יאמין, חלילה, שיהיה משהו כי יש משהו.
מלחמה מבית
מתבקש לומר שאין אח ורע בעולם למנהיג דמוקרטי שתוקף כך את זרועות אכיפת החוק שעליהן הוא עצמו מופקד, אבל יש אח ורע כזה, כמובן; נתניהו פועל בדיוק כפי שפועל ידידו ומושא החיקוי הנערץ שלו, דונלד טראמפ, שנאבק בעצמו על חפותו ההולכת ומתפוגגת ונכנס חזיתית ב-FBI, ב-CIA, במשרד המשפטים ובכל מי שחורש רעתו. הדוקטרינה הטראמפית עדיין לא הוכיחה את עצמה, אבל לנתניהו אין זמן להמתין לתוצאות הניסוי. בשלב מסוים אפילו אביחי מנדלבליט הזהיר באדם ייאלץ לקבל הכרעה, ונתניהו עלול למצוא את עצמו נאבק לא מעל הפודיום בכפר המכבייה, אלא מעל דוכן העדים בבית המשפט המחוזי. אם יגיע לשם, הוא מבקש לעשות זאת כראש ממשלה מכהן ונבחר (עדיף נבחר בחמישית) על זרועותיו של ציבור זועם ומוסת שיסרב לשתוק כנגד ההפיכה השלטונית.
כי זו הסכנה האמיתית שטומן היום שלטון נתניהו. לא מבצע רב נפגעים בעזה, לא מלחמה מיותרת בסוריה, לא הסתבכות מסוכנת באיראן; את המלחמה שלו מנהל נתניהו כאן, בבית, נגד הדמוקרטיה הישראלית. במלחמה הזאת הוא איננו האיש הזהיר, ויש שיטענו הפחדן, שמתנהל מול אויבי ישראל. כאן הוא בריון תוקפני ושלוח רסן שלא מחפש הסדרה אלא חותר להסלמה. זה רק סמלי שהמתקפה נגד המשטרה אמש נערכה בעקבות המלצות שנגעו לניסיונו (המוצלח בחלקו) להשתלט על התקשורת הישראלית – תנועת המלקחיים הנתניהואית לכיבוש זרועות הדמוקרטיה. נתניהו מבקש לקיים דמוקרטיה שמצייתת למרותו ושסרה לשרה. מה שווים התקשורת, המשטרה, הצבא ובית המשפט אם הוא לא שולט בהם?
ב-2002 הצהירה שרה נתניהו שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד בלי ביבי ושלחה אותה להישרף. 16 שנים מאוחר יותר, בעלה נכון להגשים את חזונה. בשביל להציל את עורו הוא יעלה על שלטון החוק עם די-9. הוא יערער את אמות הספים של הדמוקרטיה הישראלית, גם אם פירוש הדבר הוא שהבית ייפול על ראשו. שהמדינה תישרף.