לפני חמישה חודשים הסתבך ח"כ רם בן ברק מכחול לבן באירוע שבתרבות בשוהם כשהשווה את הימין והשמאל לשחור ולבן. בן ברק ניסה לצייר את המאבק בין הפלגים כמלחמת בני האור בבני החושך, אבל בחר בצבעים שטעונים לא רק במשמעות סימבולית אלא גם במטען היסטורי. בן ברק נפל כלימון בשל לידי מזמני השדים העדתיים של ש"ס והליכוד, והם כבר עשו ממנו לימונדה פוליטית.
את המעידה של בן ברק אפשר להבין. כמשנה לראש המוסד, הוא לא היה מיומן באופן המוקפד שבו צריך לנסח אמירות בזירה הציבורית. יועז הנדל לא יכול ליהנות מהספק הזה; הוא כתב בעיתונות בקביעות, הגיש תכנית בטלוויזיה, עמד בראש מערך ההסברה הלאומי. זה אדם שדוברותו אמורה להיות אמנותו. את הבעייתיות באמירה כמו "מנטליות של דרבוקות" (שנאמרה בראיון ל"הארץ" בסוף השבוע) הוא אמור לזהות כמו שהוא מזהה קפה שעומד לגלוש מהפינג'אן. אבל הנדל לא היה ערני, ועכשיו הוא צריך לחפש מסיר כתמי גזענות.
בחינה הוגנת של דברי הנדל מגלה שדבריו על תרבות אשכנזית ותרבות מזרחית לא מעידים בהכרח על גזענות. כשהנדל מדבר על אנשים שהגיעו לישראל עם "מנטליות של קונצרט" ואנשים שהגיעו עם "מנטליות של דרבוקות", הוא לא אומר שאחת טובה מן האחרת. זאת אמנם בחירה גרועה של סטיגמות מיושנות ושל דימויים פשטניים (לא כל העולים מאירופה זכו להיכנס לבית האופרה של וינה, בשעה שרבים מעולי צפון אפריקה נהנו מיצירות מוזיקליות ערביות עשירות ומורכבות), אבל הנדל לא מייצר היררכיה בין השתיים. הנדל בסך הכל מדבר על מדיניות כור ההיתוך שהנהיג בן גוריון בראשית ימי המדינה. אם מישהו מוצא היררכיה בדברים, ייתכן שהדבר מעיד עליו יותר מאשר על הנדל. ואם צריך להמר, אפשר להניח שהנדל – שנולד בהתנחלות אלקנה, גר בהרי ירושלים ומתרפק על הווי צה"לי – מעדיף בעצמו דרבוקות. לקומזיצים בשומרון או למדורות במילואים לא מביאים ויולה. ספק אם אפשר לומר זאת, למשל, על האיש שגדל ברחביה וחי בקיסריה שגורף הון פוליטי על חשבון הנדל ודומיו.
אנחנו הווילה, הם הג'ונגל
אבל היתה עוד תרבות בדבריו של הנדל. עוד לפני שדיבר על תרבות אשכנזית ותרבות מזרחית – שהוא בכלל תופס כתרבויות פרה-היסטוריות שהותכו לתוך התרבות החדשה שנוצרה במדינת ישראל – הנדל דיבר על התרבות הערבית. בניגוד לתרבויות האשכנזית והמזרחית, התרבות הערבית עליה מדבר הנדל היא לא נחלת העבר אלא המציאות העכשווית. וחשוב מכך: בניגוד לקונצרט ולדרבוקות, כאן הנדל דווקא מייצר היררכיה ברורה בין התרבות היהודית לתרבות הערבית. אנחנו הווילה, הם הג'ונגל.
הנדל מסביר שמבחינתו מדובר בהחלטה מושכלת: "קודם כל אני דואג לבני עמי, למורשת ולהיסטוריה שלי". אפשר להסכים או לחלוק על הגישה הזאת, והיא לא מעידה בהכרח על גזענות. אבל כשהנדל מסביר מה ההבדלים בין התרבות היהודית לערבית, הוא מציג את האחרונה כ"תרבות של כאוס" שעדיין לא הגיעה "לשלב האבולוציה שבו יש זכויות אדם". וכשמדברים על מי שתקוע בשלביה הפרימיטיביים של האבולוציה, הפרא מהג'ונגל שמקומו לא יכירנו בווילת בני התרבות – זה כבר מתחיל להישמע כמו גזענות.
אבל כדי לטעון שזאת גזענות, צריך להבין את האמירות לעומקן. על פניה, הביקורת של הנדל לא מופנית כלפי הציבור הערבי אלא כלפי מנהיגיו. הוא מעביר ביקורת מובלעת על מנהיגי מדינות ערב וביקורת מוחצנת על הפוליטיקאים הערבים בישראל, אותם הוא תוקף באופן ישיר ושם חוצץ בינם ובין ציבור מצביעיהם. כנהוג בחוגי המרכז והימין הרך, ערביי ישראל נתפסים כאזרחים טובים (לפחות רובם, לפחות בפוטנציה ולפחות כשהם לא מפגינים עם דגלי פלסטין) שלכודים בצבתות של פוליטיקאים לאומנים. לכאורה, הנדל לא מציג כאן תפיסה גזענית של הערבי כאדם נחות מעצם ערביותו; זאת פשוט התרבות שבה הוא חי. גם מוגלי הצליח לצאת מהג'ונגל.
אבל כשהנדל מדבר על התרבות הערבית, הוא לא מתכוון רק לתרבות פוליטית שניתן לשנות בחילופי שלטון (או בחיים תחת שלטון דמוקרטי מתוקן, כפי שהוא מציע לערביי ישראל); הוא מדבר גם על מה שכינה בהקשר אחר "מנטליות" – מנטליות שלא מכירה בזכויות אדם. והמנטליות הזאת, לפי הנדל, היא לא תוצר של סביבה אלא של דנ"א. הנדל לא חושב (רק) שמדינת ישראל נעלית מוסרית על פני מדינות ערב, אלא שהעם היהודי נעלה על פני עמי ערב.
הדרבוקה והצ'לו שוב דחקו את הערבים
לא שזו ידיעה מרעישה; זו הגישה המקובלת בחוגים שבהם מסתובב הנדל. זו תפיסת "עם סגולה" ו"העם הנבחר" שהוא מזכיר בראיון. וזה כבר לא עניין של הנהגה פוליטית (שאפשר להחליף), לא של חוקים (שאפשר לתקן) ואפילו לא של מנהגים ומסורות (שאפשר לשרש); זאת בחירה שהוכתבה מלמעלה, לכאורה, ואי אפשר לערער עליה.
למרבה האבסורד, הנדל מותקף בימים האחרונים על ידי אנשים שחושבים בדיוק כמוהו, אולי אפילו מרחיקים לכת ממנו. הם לוקים בדיוק באותו עיוורון (או, אצל חלקם, צביעות) כשהם מתעלמים מהגזענות המובנית בהשקפת עולמם. הם ידחו בתוקף את כל מי שיציג אותם כגזענים, אבל באותה נשימה יקבעו שהעם היהודי נעלה על עמים אחרים. לטעון שמדינה אחת שומרת על זכויות אדם טוב יותר מאחרת זה נושא לדיון לגיטימי, ובמקרה של ישראל מול מדינות ערב – טענה שמעוגנת היטב במציאות; לכרוך את זה בגנ זה כבר גזעני.
הגזענות של הנדל שנויה במחלוקת (פוליטית ואוטומטית, בעיקרה, במקום מחלוקת מהותית ומבוססת עובדות). מה שאיננו שנוי במחלוקת, כפי שעולה מהשיח שהתפתח בעקבותיו, הוא סדר העדיפויות הלאומי. מחול השדים העדתי לצלילי דרבוקה וצ'לו דחק מהבמה את מי שתמיד נדחק מהבמה: הערבים. הנדל הותקף על הדרבוקות, הגיב לדרבוקות; אף אחד לא ביקש ממנו הסברים על תיאוריית הכאוס ותורת האבולוציה. השיח הציבורי בישראל רגיש כלפי עדות מכפי שהיה אי פעם (וטוב שכך), ומי שמתנהל בו היום צריך להיזהר שלא לדרוך לאף אחד על האצבעות. לערבים, לעומת זאת, אפשר ללכת על הראש. ככה זה כשאתה תקוע שלב אחד למטה בסולם האבולוציוני.