1. הצבא
10 חודשים של סערה ציבורית שמסרבת לשכוך התנקזו אתמול אל רגע השיא שלה, כשאלאור אזריה התייצב בבית הדין הצבאי וקיבל את הכרעת הדין בעניינו. אולם הרגע הזה רחוק היה מלהיות רגע השיא האמיתי של הפרשה, ואפילו בחשיבותו – נרצה בכך או לא – אין מקום להפריז.
בסופו של דבר, אזריה קיבל את הדין הצפוי. כל מי שסירב להסתמא משקרים של פוליטיקאים, אנשי ימין אינטרסנטים ושאר פרשנים מוטים, הבין עוד בשעת פרסום הסרטון שדינו של אזריה הוא בלתי נמנע. ביקורת רבה נשמעה על מי שמיהר לתייג את האירוע כחמור ומנוגד לערכי צה"ל, כמו דובר צה"ל, הרמטכ"ל גדי איזנקוט ושר הביטחון דאז בוגי יעלון (שחרף תוצאות המשפט נותר, למרבה האירוניה, כקרבן הפוליטי היחיד של הפרשה). אבל אותם אנשים – מפקדים בעבר ובהווה – הבינו מיד את מה שאנשים אחרים סירבו להכיר בו. אם אותם אנשים – בהם פוליטיקאים, אנשים שהפכו עצמם ליועצי האחיתופל של משפחת אזריה וצוות ההגנה הכושל של החייל – היו מכירים בעובדות הללו ביושר ובאומץ עוד בתחילת הפרשה, לא רק שהפארסה המשפטית הזו הייתה נמנעת מאתנו, אלא גם הקרע החברתי שליווה אותה לא היה חריף כל כך.
"זה היה משפט ראווה עם סוף ידוע מראש", אמרה אמש סגנית שר החוץ (ועורכת הדין) ציפי חוטובלי. היא אולי טעתה בפרשנות המציאות, אך לא בניסוחה; זה אכן היה משפט ראווה. אלאור אזריה היה הדוגמה שבאמצעותה ביקש צה"ל להבהיר לחייליו מהו מוסר הלחימה הנדרש מהם; ולא פחות מכך, הדוגמה שבאמצעותה ביקשה מדינת ישראל (ששר הביטחון שלה התנגד להליך המשפטי ושראש הממשלה שלה כמעט מתנער מפורשות מתוצאותיו) להבהיר לעולם שהיא עודנה בוחנת את עצמה בסטנדרטים המוסריים המקובלים, ושצה"ל הוא לא מכבסה סגורה של "תקלות מבצעיות". וסופו של משפט הראווה, כפי שאמרה חוטובלי, אכן היה ידוע מראש; כל מי שמכר למשפחת אזריה אשליות שיהיה אחרת היה פרשן גרוע מאוד של המציאות במקרה הטוב, ושקרן בעל אינטרסים במקרה הרע.
למושג "משפט ראווה" יצא שם רע, אבל לפעמים זו פעולה ראויה. הצגת הדין לראווה, למען הדהוד המסר בחברה, היא לא דבר פסול. העובדה שלמרות העובדות המוצקות, קו ההגנה המביך והסוף הידוע מראש התעקש צה"ל לנהל דין סדור שבסיומו ניתנה הכרעת דין יסודית ומנומקת היא תעודת כבוד.
2. העם
המסרים שהעבירו אמש צה"ל לחייליו ומדינת ישראל לעולם חשובים, אך אין להפריז, כאמור, במשמעותה הציבורית של הכרעת הדין. בדומה להכרזתו של דונלד טראמפ טרם הבחירות כי לא יקבל הפסד כתוצאת אמת (לא במקרה הונף אמש שלט הנושא את שמו בהפגנה מחוץ לקריה), כך גם רוב הציבור הישראלי לא יקבל את הכרעת הדין כתוצאת אמת.
התמיכה העממית הרחבה באזריה לא נובעת מאמון גורף בצדקתו המוסרית – זה נחלתו של מיעוט מתלהם ועיוור – אלא מאמון בחפותו המשפטית. זו הסיבה שהתמיכה הזו רחבה כל כך, שנמצאים לה קולות מתונים ושפויים, וששותפים לה אנשים מימין ומשמאל. זו הסיבה ששלי יחימוביץ' ומירי רגב מצאו עצמן אתמול באותו מתרס – זה הקורא לחנון מיד את החייל.
כלל האצבע של תחושת הבטן השלטת בציבור הוא שחייל (ילד של כולנו, איש כוחות האור) ההורג מחבל (בן עוולה, איש כוחות החושך) לא יכול לשלם על כך מחיר פלילי, ולא משנות הסיבות והנסיבות. זו סיבה, לכל היותר, לתחקיר מבצעי; לא למשפט צבאי.
הציבור הרחב רואה באזריה קרבן של המערכת ושל המציאות (גם אם מי שמסתכל עליו מימין רואה בו קרבן של "בצלם", ומי שמביט בו משמאל – של הכיבוש), אבל מסרב לראות בו גם אדם מבוגר הנושא באחריות למעשיו (רטוריקת "הילד של כולנו", במובן זה, היא לא סתם תגובה רגשית טבעית, אלא לא פחות ממניפולציה מכוונת). לכן, גם הכרעת דין פרטנית בת כמעט מאה עמודים שמרטשת לגזרים את גרסתו ההפכפכה והמטולאת של אזריה לאירוע לא תשכנע את הציבור שהחייל אשם. מבחינת הציבור, החייל איננו אשם מעצם היותו חייל שהרג מחבל.
צה"ל לא ייפגע מהכרעת הדין. להפך; הוא יתחזק ממנה. אחוזי הגיוס ליחידות הקרביות לא יצנחו, החיילים ידעו טוב יותר מהי אחריותו של האוחז בנשק. ועם זאת, הכרעת הדין לא תאחה את הקרע שהתגלה בין הצבא לעם. לשם כך דרושה הנהגה אמיצה, כזו שמובילה את ההמון ולא מובלת על ידו. לו רק הייתה כזו בנמצא.
3. המנהיגים
"הקם להורגך, השכם להורגו", כתב בפייסבוק עוד ביולי 2015 שר החינוך מטעם ממשלת ישראל ושר החיילים מטעם עצמו נפתלי בנט. "מי שמוציא סכין או מברג, ההנחיה צריכה להיות לירות כדי להרוג. לא להתחבט. המדינה נותנת גיבוי משפטי מלא", אמר ל"וואלה!" באוקטובר 2015 חבר הכנסת יאיר לפיד. "כל מחבל צריך לדעת שהוא לא יצא חי משום פיגוע", הבהיר האופוזיציונר דאז ושר הביטחון דהיום אביגדור ליברמן בראיון לגל"צ. "צריך להעמיד לדין שוטרים או חיילים שמשאירים מחבלים בחיים", דרש רב העיר צפת שלמה אליהו בפייסבוק. "חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא יישאר בחיים", כתב בפייסבוק הח"כ לשעבר ינון מגל, שהבהיר באותו חודש בתכנית הטלוויזיה של אורלי וילנאי וגיא מרוז, כמו מנבא את האירוע בחברון: "בן אדם שמאיים בסכין, צריך לירות לו כדור בראש. פשוט מאוד".
אלו רק דוגמאות בולטות ובוטות לאווירה הציבורית בה פעל אלאור אזריה ובה פועלים חיילי צה"ל – אווירה ציבורית אותה משרה לא רק הציבור, אלא גם נבחרי הציבור. כעת, משהסתיים המשפט הצבאי, ראוי שתומכי אלאור אזריה הסבורים שנעשה לו עוול ידרשו שנעבור למשפט הציבורי.
4. המנהיגות
גם בהיסטוריה האיומה של הודעות ראש הממשלה, תגובתו של נתניהו אמש להכרעת הדין הייתה מבישה באורח יוצא דופן. אם בדרך כלל אפשר להאשים את התגובות התוקפניות עד כדי ילדותיות של נתניהו בחופזה, הפעם צוות התגובות לקח את כל הזמן שבעולם. רק בערב התפרסמה התגובה – ואף על פי כן, לא הייתה בה כמעט אף מידה של ממלכתיות. נתניהו לא אמר כי הוא מקבל את הכרעת הדין (כפי שאמר אפילו ליברמן); לא הביע את עמדתו בנוגע לעבירת ההריגה; לא גינה את הבריונים שאיימו אמש על איזנקוט ועל צוות השופטים. הוא רק כתב כי הוא תומך בחנינה לחייל.
בעצם, לא רק זאת; הוא גם שלח עקיצה מכוערת לאיזנקוט וכתב ש"חיילי צה"ל הם הבנים והבנות שלנו" – אמירה הופכית לזו של הרמטכ"ל שהבהיר שחיילי צה"ל אינם "הילדים של כולנו". כלומר, לא רק שנתניהו לא גיבה את הרמטכ"ל; הוא, אם לשאול מעולם הדימויים המתלהם של שרון גל אמש, נעץ לו סכין בגב.
גדי איזנקוט הוא תמונת מראה של נתניהו ודומיו. בעוד נתניהו מגיב בשיטתיות כטוקבקיסט, איזנקוט מתעקש שלא להיות המנהיג הפופוליסט שהוא יכול להיות. האמירה שלו על תפיסת "הילד של כולנו" (שהיא לא רק מעוותת, אלא גם מקטינה ומזלזלת בחיילים) מנוגדת לרוח הציבורית, אך זו רוח שאיזנקוט מסרב בעקביות להתכופף בפניה כשהיא לא משקף את תפיסתו. המנהיגות שלו שונה לא רק מזו הפחדנית של נתניהו והדמגוגית של בנט, למשל, אלא גם מזו הפופוליסטית של לפיד והמתקרנפת של הרצוג.
באפריל האחרון שמעתי את איזנקוט מדבר ברדיו. הוא אמר, בין השאר, שהוא מקווה שהמצב בדרום יישמר לטובת – כאן ציפיתי שיגיד "אזרחי ישראל", כמתבקש מאישיות ציבורית בישראל, אבל לא. "לטובת שני הצדדים", אמר איזנקוט. כלומר, גם לטובת הפלסטינים. לרמטכ״ל חשובה גם טובת הפלסטינים - אם מתוך הומניזם ואם מתוך רציונליזם (ואולי שניהם). בלי להתנצל, בלי להתחנף, בלי להיות פופוליסט ובלי להגיד שאסור להצטייר כאוהבי ערבים.
פרשת אזריה כוללת בתוכה לא רק את החייל בקצה השרשרת שסרח, אלא שורה של כשלים פיקודיים ומבצעיים (שלהבדיל מאזריה, אכן ראויים לתחקיר מבצעי ולא למשפט צבאי). בבסיס השרשרת, עוד הרבה לפני האירוע, עומד שיבוצו של אזריה לתפקיד קרבי, שראוי לבחינה מחודשת (גם במובן זה אזריה – הילד של כולנו 2016 – הוא שיקוף של גלעד שליט).
ואף על פי כן, פרשת אזריה הבהירה, למרבה האירוניה, שדווקא צה"ל הןא אי של שפיות בחברה הישראלית היום, ושמפקדו הוא המבוגר הכי אחראי במדינת ישראל. צה"ל תיפקד בפרשת אזריה כצבא ההגנה לישראל במובן הרחב של המושג. זה מעודד, אבל זה גם כמעט אבסורד, וזה אומר המון על מדינת ישראל.
עוד באותו עניין:
- מה נפתלי בנט לא מבין ב"הקם להורגך השכם להורגו" ומה מבין כל חייל שהיה בנעליו של אלאור אזריה: 12 הערות על פרשת החייל היורה
- ירי על מנת לסגור חשבון: הפופוליזם של חיסול המחבלים
5. הגבורה
אחת מתוצאות הכרעת הדין הייתה שובו של פסטיבל "אלאור אזריה הוא גיבור ישראל". מכיוון שרבים ממשתתפי הפסטיבל הם מאמינים אדוקים בתורת ישראל (רבים מהם אף נתלים בטיעון המקראי "הקם להורגך השכם להורגו"), ראוי להזכיר כיצד זיהו חז"ל גיבור: זה הכובש את יצרו. למעט להקת המעודדים הקיצונית ביותר של אזריה, נדמה לי שגם הטוענים לחפותו המשפטית ייאלצו להסכים שאם יש משהו שאזריה לא עשה באותו אירוע הוא לכבוש את יצרו. גיבור הוא לא.
תומר בוהדנה, הרב-סרן שהיה לתמונת ניצחון (שקרית) במלחמת לבנון השנייה, מתח אמש במאמר ב"ידיעות אחרונות" את הקו המפריד בין אזריה לחגי בן ארי, הרס"ן שמת אמש מפצעיו ושסיפורו המרשים נבלע בהדי פרשת החייל היורה. בוהדנה – עד לא מזמן גיבור ישראל וכעת אסקופה נדרסת של טוקבקיסטים עלובים – הוא אפילו יותר גיבור מכפי שחשבנו.
בנו של בן ארי בהלווייתו אמש:
אחד הדברים המנחמים בפרשת אזריה הוא שהפיקוד הצה"לי, כמעט ללא יוצא מן הכלל ולרבות בית הדין המשקף את ערכיו והרמטכ"ל המגלם אותם בהתנהלותו, מכיר בכך שזו הייתה הפרת נהלים חמורה שאינה מתקבלת על הדעת. הנכסים האנושיים של צה"ל, שמצליחים איכשהו ליישב את האוקסימורון "צבא מוסרי", הם לא חיילים שמאבדים את הראש כמו אלאור אזריה, אלא מפקדים ששומרים עליו כמו בוהדנה ואיזנקוט.