אף אקדח לא עישן אמש במהדורה המרכזית של חברת החדשות. הקלטות מסע הביבים של יאיר נתניהו ופמלייתו במקומות הכי נמוכים בתל אביב הן אפילו לא קפצונים שיונחו על שולחנם של חוקרי המשטרה. יאיר אמנם מעורב ככל הנראה עד צווארון גולף במהלכיו של אביו, אבל ספק אם הבילוי המשותף שלו עם בן טייקון הגז קובי מימון וה"אבא שלי סידר לאבא שלך 20 מיליארד דולר" הם קצה חוט בסיפור המסתורי של שוק הגז. האמירה תבוטל כהתרברבות ריקה, ההתרועעות המשותפת – כבנים שאוכלים בוסר הרחק משיני אבותיהם. לא מכאן תיפתח (עוד) חקירה.
יאיר נתניהו התנצל. זה לא מובן מאליו; הוא לא התנצל אפילו כשהפך לגיבורם של ניאו-נאצים. נכון שהוא פתח בטענה שמדובר ב"כתבה צהובה ומבישה" (כן, זו הכתבה שצהובה ומבישה, ולא חלילה הגיבור שלה) - אבל הוא לפחות חרג ממנהגו והתנצל.
אז הילד עשה שטויות, מי לא מכיר את זה
מי שלא חרג ממנהגו היה המגיב האלמוני המכונה "מטעם משפחת נתניהו". התגובה הפתטית שמרה על הקו הלא-ענייני המקובל (אין התייחסות למעשים המתוארים בכתבה, רק לאינטרסים שעומדים מאחוריה לכאורה), וגם מתחה כרגיל קווים עקומים בין ילדי ראשי ממשלה לדורותיהם (דנה אולמרט - אליה רמזה התגובה - הזכירה אמש בפייסבוק איך סיקרה אותה התקשורת כשהפגינה "נגד הצבא"). אבל לתגובה הפעם נוסף טוויסט אירוני: "יחשוב כל הורה שצפה בכתבה איך היה מגיב לו כל אמירת סרק של ילדיו הייתה הופכת לכותרת ראשית בערוץ 2, כל יציאה מהבית מושא לתחקיר וכל שיחה יעד להקלטת סתר".
הרפרור לבן גוריון כבר מרמז על אנלוגיה מופרכת, כשהוא לוקח את ה"תדע כל אם" ומרסק אותו מדמותו של מפקד בקרב לזו של בן תפנוקים במועדון חשפנות. אבל האנלוגיה המופרכת באמת כאן היא הניסיון להציב על קרקע זהה את בני הזוג נתניהו ו"כל הורה". באנלוגיה הזאת, ביבי ושרה נתניהו הם בסך הכל זוג הורים מודאגים שהילד לפעמים קצת בורח להם מהידיים: מבלה ב"פוסיקט", משתכר, מדבר שטויות. מי לא מכיר את זה? ההבדל היחיד הוא שאת הילד שלהם מישהו מקליט.
לא, ביבי ושרה, זה לא ההבדל היחיד. הילד שלכם חי על כספי משלם המסים. הוא מתגורר במעון, נהנה מנהג ומאבטחה, מצטרף לנסיעות רשמיות, מצטלם עם מנהיגי מדינות ומעורב בהחלטות ראש הממשלה. לא רק שהוא לא נער מתבגר, אלא גבר בן 26; לא רק שהוא בן עשירים שנמצא הרחק מעל בן גילו הממוצע בסולם העשירונים; הוא גם – הגם שאינו נבחר ציבור – דמות ציבורית. הוא גם בנו של אישיות ציבורית, וגם נסמך על כספי ציבור. נרצה בכך או לא – הילד שלכם הוא הילד של כולנו.
בניגוד לנתניהוז, הורים יכולים להציע תגובה עניינית. הם יכולים לא לחשוב כיצד היו מגיבים לפרסום, אלא כיצד היו מגיבים לעצם העניין. יחשוב כל הורה איך היה מגיב לו בנו היה מסתובב במועדוני חשפנות, צורך שירותי זנות ומבזה נשים. ובאותה הזדמנות: יחשוב כל הורה איך היה מגיב, למשל, לו בנו היה מציג אישי ציבור ישראלים בדימויים אנטישמיים. ובכלל, יחשוב כל הורה איך היה מגיב לו בנו היה עושה לו כל כך הרבה בושות.
בושות לחוד וחקירות לחוד. אבא ביבי אולי מתעצבן, אמא שרה (שעברה השפלה פומבית כשסוננה בטלפון לאוזני בית ישראל) אולי זועמת – אבל כל הכעס יישאר בגדר מריבה משפחתית, כזאת שתחרוץ סימני נעליים מושלכות על קירות הארמון מבפנים אך לא תסדוק אותם מבחוץ. המשפחה המלכותית היא משפחה לוחמת, ונראה שעוד לא נולדה המבוכה הציבורית שתגרום לה להתנצלות פומבית, חרטה או חשבון נפש.
עשן האקדח וצחנת הפוסיקט
אפשר לדבר על הרמיזה לשוד הגז. אפשר לדבר על האבטחה (בניגוד להמלצת השב"כ) ועל הכסף הציבורי שמושלך כדי להגן על אדם במהלך מסע בילוי במועדוני חשפנות. אפשר לדבר על הסיאוב המוסרי שיאיר הוא רק עוד נדבך בו, נסיך הגאות בארמון השפל, ריקוד מושחת בשולי נשף סיגרים ושמפניות, כמעט נבלע בתוכו כמו שטרות בסך 400 שקלים שנעלמים בערמה של מיליארדי דולרים. אפשר לדבר על הטיימינג האירוני – נתניהו הבן נחשף כצרכן זימה בשעה שנתניהו האב מטריח את עצמו למליאת הכנסת כדי לסגור מרכולים בשבת ולשמור על עליונותו המוסרית של העם היהודי. ואפשר לדבר על מועדוני חשפנות, ועל זנאות, ועל הלגיטימציה שלהם במרחב הציבורי שמתחילה במקום הכי גבוה שיש – מעון ראש הממשלה.
אבל ראש ממשלה לא מפילים בגלל סיגרים, ובטח שלא בגלל ילד שקונה לאפ-דאנס. "העם" לא מסתפק בסיגר מעשן; הוא רוצה אקדח.
ובלי עשן האקדח, כל שנישאר איתו מהקלטת הלוהטת הוא ריח חריף של צחנה מוסרית. הבעיה היא שכבר התגברנו על הצורך הרפלקסיבי לטהר את הצחנה. התרגלנו אליה. וזה לא בגלל הילד שעושה בושות, אלא בגלל האב שלא מגנה אותן; שמעודד אותן בביתו, בלשכתו, במפלגתו, בממשלתו; שמגן על יאיר, שמוחא כפיים לביטן, שממליך את אמסלם; שיורה במשטרה, בפרקליטות, בתקשורת, שחותך את כל הרגליים עליהן נשענת הדמוקרטיה; שמוביל את הלגיטימציה של מסואבים ושל מושחתים.
יאיר נתניהו מסתובב בלילות בין מועדוני החשפנות של תל אביב. אבל לא הוא האיש שמוריד את המוסר הציבורי לרחוב.